ראש השנה שחל בשבת – סימן טוב או סימן רע? דרשת הערוך לנר

בשנים שראש השנה חל בשבת אירעו לעם ישראל הדברים הקשים ביותר – וגם הטובים ביותר. מה קובע לאיזה צד זה ייפול? המקור המלא, מילה במילה

תקציר: מה כתוב במאמר?

בשנה שבה ראש השנה חל בשבת אין תוקעים בשופר, ורבים שואלים – האם זה סימן טוב או סימן רע?

מתברר שדווקא בשנים כאלו אירעו לעם ישראל המאורעות הקשים ביותר: שתי הפעמים שנחרב בית המקדש. ומנגד – גם הטובים ביותר: מחילת חטא העגל, הקמת המשכן, והכניסה לארץ ישראל.

אותו סימן בדיוק, תוצאות הפוכות לחלוטין. במה זה תלוי?

הערוך לנר משיב: בשנה רגילה השופר הוא הסנגור שלנו ביום הדין. בשנה שראש השנה חל בשבת – השבת עצמה עולה להעיד. אם שמרנו אותה כראוי היא הסנגור הגדול ביותר, ואם לא – "הלא תעשה קטגור".

במאמר: דרשת הערוך לנר במלואה מילה במילה, דברי המשך חכמה על עקידה רוחנית, וכל המקורות – גמרא, תוספות, מדרש וירושלמי.

כשראש השנה חל בשבת – אין תוקעים בשופר.

רבים שמעו את הרעיון שבשנים כאלו קרו לעם ישראל דברים גדולים במיוחד, לטוב ולמוטב, ומחפשים את המקור.

המקור הוא דרשה של הגאון רבי יעקב אטלינגר זצ"ל, בעל "ערוך לנר", שנשא בשבת שובה שנת תרל"ב, ונדפסה בספרו "מנחת עני" על פרשת האזינו.

להלן הדרשה במלואה, מילה במילה, ואחריה מקורות משלימים.

כח השבת בשנה שחל ראש השנה בשבת – דרשת הערוך לנר, לשון הדברים

א. השאלה: שנים רעות ביותר ושנים טובות ביותר

"יש לחקור אם ר"ה בשבת אם זה סימן טוב. ובזה מצאנו ששנים שרעות ביותר ושנים שטובות ביותר, היה ראש השנה בשבת. דשתי שנים שנחרב בית המקדש היה ראש השנה בשבת כמו דאיתא בירושלמי פ"ד דתענית.

בשנים שיותר טובות, מצינו שמחילת עוון העגל היה בשנה שחל ר"ה בשבת. וכן הקמת המשכן (דביום ה' יצאו בני ישראל ממצרים כדדרשינן בשבת) כדכתבו התוס' (בבא קמא דף פ"ב ע"א ד"ה כדי) ע"ש. וכן שנה שנכנסו לארץ ישראל היה ג"כ ר"ה בשבת, שמשה מת בז' אדר בשבת א"כ ר"ח אדר ביום א' והוי ר"ה בשבת. (ועיין תוס' מנחות דף ל' ע"א ד"ה מכאן וכן הרא"ש בפרק ערבי פסחים)."

ב. המשל: שני שרים ושתי נשים

"ויובן זה במשל: שר אחד בעבדות המלך חטא, והמלך קצף עליו עד מאוד וציוה להשופטים לדונו כפי שורת הדין. וילך השר לבקש לו מליצים היותר טובים שיעמדו לו בשעת דינו, אבל המליצים שמטו להם אחד אחד, ולא נשאר איש שרצה לקבל עליו המשרה הזאת, באמרם כי אין לו התנצלות ואחת דינו להענש.

והשר בראותו כי אין איש עומד לו בשעת דחקו ויצר לו מאוד ויגד לאשתו את כל הדברים האלה, ותנחמהו אשתו ותאמר לו למה פניך נופלים ומה לך פנות אל המליצים הלא אנוכי יוצאת ובאה בחצר המלך הפנימית וגם שם לי אוהבת קשורה בנפשי שתעמוד בעת צרתי השקט ושמע, אנוכי אדבר לך אל המלך ואל השופטים.

ויהי כן כאשר אמרה, וכשהגיע יום הדין ותעמוד האשה למליצה טובה בצד אישה, והמשפט נחרץ לזכותו.

ואך ימים מועטים עברו, והנה גם שר אחר בעבודת המלך חטא כחטא שר הראשון וגם אותו ציוה המלך להתיצב לפני השופטים שיעבור עליו המשפט. ויאמרו לו אוהביו, לך נא ובקש לך איש שימליץ בעדך לפני השופטים. והשר בזכרו כי זה זמן קצר אשר גם חבירו צדק בדין, צחק להם והשיב הלא גם לאשתי מכירים רבים בחצר בית המלך, וגם היא תדבר טוב עלי אל המלך והשופטים וגם אני אצא נקי.

אמנם השר האחרון הזה היה איש זעף וקצף ולא שמר כראוי אהבת וכבוד אשתו, ובחמתו קם והכה אותה מכות אכזריות, עד אשר נשארו סימני אכזריותו בחוץ לעין כל.

ובכל זאת האשה הלכה עמו אל הבית דין להמליץ בעדו לפני המלך. אכן, אך פתחה פיה לדבר, והמלך בראותו צרבת המכה על פניה שאלה מה זה ועל מה זה, ותתחלחל האשה וענתה כך וכך כדי לבקש אמתלה לאישּה ולא הצליח בידה. ויען אחד מן העומדים שם ויאמר הלא הם הסימנים ממכות אישּה האכזרי. ויתמה המלך מאוד וידבר אל האשה, לאיש אשר אלה לו נעשית סנגור, הלא רק לקטגור תוכל להגיש לפנינו, ומשפט השופטים יצא להרשיע את השר ולהענישו."

ג. הנמשל: השבת כסנגור – או כקטגור

"ובזה יתבאר איך ר"ה שחל בשבת פעמים שהוא לטובתנו ופעמים שהוא סימן לרעה ח"ו, כי ישראל שחטאו כל השנה, בעלות קול השופר ביום הדין מצפים שבתקיעתינו יעורבב השטן וזכות התקיעה יהיו לסנגור. וכל זה כשחל ר"ה בחול, אך כשחל בשבת איך ימצא לנו זכות להצדיקנו ביום הדין? [ויעוין במס' ר"ה טז ע"ב, "וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעים לה בתחילתה מריעים לה בסופה, מ"ט דלא איערבב שטן", וכתבו שם התוס' ד"ה שאין, "מפרש בה"ג לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתיליד אונסא"].

אכן לזה בא השבת שהיא בת זוגה לישראל – כמה דאמרו רז"ל בבראשית רבה (יא, ח) ["תני ר"ש בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה, לכולן יש בן זוג, א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגן, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנס"י היא בן זוגך], – להיות סנגור בעדינו לפני ממ"ה, והשבת יוצאת ובאה לפני כסא כבודו כדכתיב "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", ובזכות שישראל משמרים השבת כראוי, הקב"ה מוחל עוונותיהם.

אבל כ"ז דוקא כל זמן שישראל מקיימין את השבת, אבל כשאין משמרים את בת זוגם כראוי ואדרבה מחללין את כבודה ברבים (בפרהסיא), איך תעשה השבת סנגור להצדיק משפטינו, הלא תעשה קטגור!

וע"כ כשרז"ל אסרו לתקוע בשבת הוי כדי להרחיק מחילול שבת, משום גזירה משום שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, אבל מי שמחלל כל השנה את השבת בטלטול, הלא אז לא לבד שלא נעשה סנגור לפנינו, אלא אחרי שלא איערבב שטן, שוב צריכים לדאוג לדברי רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה.

ולכן בפרט בשנים כאלו, שר"ה חל בשבת, נתאמץ בתשובה בלי הפסק, כי המופלא ממנו בל נדע ובמכוסה ממנו בל נשאל, ומי יודע אחרית שנה אם טוב ואם רע הוא."

מקור משלים: המשך חכמה – מניעת תקיעת שופר בשבת כעקידת יצחק רוחנית

באותו עניין כותב המשך חכמה (ויקרא פרק כ"ג פסוק כ"ד) רעיון משלים, וזו לשונו:

"בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה – איתא בר"ה (ט"ז ע"ב), 'אמרו כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה כו".

וכתבו התוס' (שם ד"ה שאין), פירש בה"ג לאו דמקלע בשבתא, אלא דאיתייליד אונסא. הכונה, כי אין התקיעה ממצות עשה כמו כל המצות, אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותה וכי אניס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי וכמו מכפר ביוהכ"פ, וכמו שאמרו (ר"ה כו ע"א) כיון דלזכרון אתי כמאן דאתי בפנים כו', ונמצא החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה האם יתרפא, כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה, וקטרוג השטן במקומו. [ועיין חו"מ סימן כא בש"ך ס"ק ג בזה באונסא כמאן דעביד, דאם נתחייב ע"מ שיעשה פלוני ולא עשה באונס ג"כ אינו חייב].

אולם בשבת, דאחד המיוחד ממצות שופר הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקדה שופר של איל, כמו שאמרו פ"ק דר"ה (טז סע"א), והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה ולביזה עבור שם השי"ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקידה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו.

והנה ידוע, כי בנ"י והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו, וזהו תפילין דמארי עלמא (ברכות ו סע"א) מה כתיב בהו מי כעמך ישראל כו', והשי"ת אמר (במדבר לא) לנקום נקמת בנ"י מאת המדינים ומשה אמר לתת נקמת ה', וכיו"ב הרבה. לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל, אף באונס, הסכנה גדולה, ובכ"ז אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברה"ר ויתחלל שבת חלילה, כי לישראל מעט היחס מהשבת, כמו שביארתי במק"א (פרשת ואתחנן ה', טו ד"ה והנה) מתנה טובה יש לי בבית גנזי, כי השבת מתייחס אל יחס העולם בכללה להשי"ת, לא על יציאת מצרים כהמועדים בעצם, בעילה רחוקה, אכמ"ל, ויתגדל ויתקדש שמי' רבא, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך, וכיון שכן הרי זה גופי' מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת זה גופי' עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר. ודו"ק. עכ"ל."

מקורות נוספים לעיון

הגמרא: "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה"

תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז ע"ב:

"אמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, מריעין לה בסופה. מאי טעמא? דלא איערבב שטן."

תוספות שם, ד"ה "שאין תוקעין בתחלתה"

"מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא."

כלומר: לדעת בעל הלכות גדולות, המקרה שבו מדברת הגמרא אינו ראש השנה שחל בשבת, אלא אונס אחר שמנע את התקיעה. ראוי לשים לב לכך בעת ציטוט הדברים.

המדרש: השבת כבת זוגה של כנסת ישראל

בראשית רבה יא, ח:

"תני ר"ש בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה, לכולן יש בן זוג, א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגן, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנס"י היא בן זוגך."

חורבן בית המקדש בשנה שראש השנה חל בשבת

תלמוד ירושלמי, מסכת תענית פרק ד'.

מקורות נוספים המובאים בדרשה

תוספות בבא קמא דף פ"ב ע"א ד"ה "כדי"; תוספות מנחות דף ל' ע"א ד"ה "מכאן"; הרא"ש פרק ערבי פסחים; ש"ך חושן משפט סימן כ"א ס"ק ג'; ברכות דף ו' ע"א (תפילין דמארי עלמא); ראש השנה דף כ"ו ע"א.

סיכום הרעיון במילים פשוטות

בשנה רגילה – קול השופר הוא הסנגור שלנו ביום הדין.

בשנה שראש השנה חל בשבת – השבת עצמה עולה להעיד.

והיא תעיד. השאלה היחידה היא מה בדיוק היא תאמר.

אם שמרנו אותה כראוי – היא הסנגור הגדול ביותר שיש לנו.

ואם לא – חלילה, "הלא תעשה קטגור".

זהו ההסבר לשתי רשימות השנים ההפוכות שבהן פתח הערוך לנר.

שאלות ותשובות – ראש השנה שחל בשבת

מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת?

מדובר בגזירת חכמים, מחשש שמא אדם שאינו יודע לתקוע ייקח את השופר וילך אל מי שבקי בתקיעת שופר כדי ללמוד, ויעביר אותו ארבע אמות ברשות הרבים – ויבוא לידי חילול שבת. הערוך לנר מדגיש נקודה זו: עצם האיסור נועד להרחיק מחילול שבת.

האם ראש השנה שחל בשבת הוא סימן טוב או סימן רע?

לפי דרשת הערוך לנר, הדבר תלוי בנו. בשנים כאלו אירעו גם המאורעות הקשים ביותר (חורבן שני בתי המקדש) וגם הטובים ביותר (מחילת חטא העגל, הקמת המשכן, הכניסה לארץ). ההבדל הוא בשמירת השבת: כשישראל שומרים אותה כראוי היא מליצת יושר עליהם, וכשמחללים אותה בפרהסיא היא הופכת חלילה לקטגור.

מה המקור לרעיון ששנים שראש השנה חל בהן בשבת הן שנים מיוחדות?

המקור הוא דרשת הגאון רבי יעקב אטלינגר זצ"ל, בעל "ערוך לנר", שנשא בשבת שובה שנת תרל"ב, ונדפסה בספרו "מנחת עני" על פרשת האזינו. המקור לכך ששני החורבנות אירעו בשנה שראש השנה חל בשבת הוא בתלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד'.

מהו "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה"?

זהו מאמר רבי יצחק בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ט"ז ע"ב, וטעמו "דלא איערבב שטן" – שקול השופר מערבב את השטן ומונע ממנו לקטרג. חשוב לציין: התוספות שם (ד"ה שאין תוקעין בתחילתה) מביא בשם בעל הלכות גדולות שהגמרא אינה מדברת בראש השנה שחל בשבת, אלא באונס אחר שמנע את התקיעה.

מה הקשר בין הלכות שבת להלכות ראש השנה ותקיעת שופר?

לפי הערוך לנר הקשר הוא ישיר: כאשר אין תקיעת שופר, זכות שמירת השבת היא שעומדת לנו ביום הדין. השבת נקראת "בת זוגה" של כנסת ישראל (בראשית רבה יא, ח), והיא זו שבאה לפני כסא הכבוד להמליץ – או חלילה להעיד לרעה.

מה מחדש המשך חכמה בעניין מניעת תקיעת שופר בשבת?

המשך חכמה (ויקרא כג, כד) מחדש שעצם הוויתור של ישראל על מצוות תקיעת שופר, מתוך חשש לכבוד השבת המעידה על קדושת שמו יתברך, הוא עצמו מעשה של "עקדה רוחנית מופלגת" – ומרצה עלינו בדיוק כפי שמרצה זכרון שופר.

חיזוק בלימוד הלכות שבת

יום שלישי י"ט באלול, 20:30

שנה טובה ומבורכת, ושנזכה כולנו שהשבת תעיד עלינו לטובה!

מכירים מקור נוסף לרעיון הזה? נשמח לשמוע כאן למטה בתגובות>