מצוי היום במקומות רבים
שמגישים באירועים – בברים או בקידושים –
'טורטיות' ממולאות בכל מיני מטעמים.
יש אומרים שברכתם מזונות ויש אומרים שיש ליטול ידים עליהם.
מה הדין למעשה?
ואולי יש מקרים שבהם הברכה מזונות ובמקרים אחרים הברכה תהיה המוציא?
כאן תוכל לראות מה דורשת הרבנות לבחינה בנושא ברכות
טורטיה ברכתה המוציא
שלום וברכה ללומדים היקרים,
שאלת ברכת הטורטיה הינה דבר מצוי מאד שכן במקומות רבים בארץ ובעולם נוהגים לאכול אותה באופנים ודרכים שונות וממינים שונים,
יש להקדים שכן ישנם סוגים העשויים מתירס שבודאי ברכתם שהכל,
ומינים אלו נמצאים לרוב במדינות דרום אמריקה ועוד, אולם ישנם העשויים מחיטה כמצוי בארץ ודרך המקובלת לעשייתה היא,
ע"י שעושים עיסה עבה כעין בצק של לחם, ומרדדים אותו דק דק, ואחר כך אופים אותו.
ולכאורה נשאלת השאלה האם היות והיא עיסה עבה ונאפית בתנור ברכתה המוציא וצריך לברך ברכת המזון,
או שמא היות והיא דקה דינה כמש"כ השולחן ערוך בסימן קסח סעיף ח שברכתה מזונות ומעין שלש, אולם מש"כ שברכתם מזונות היינו שבלליתן רכה [היינו נוזלית כעין בלינצ'ס].
ויסוד הדברים הינו בביאור דברי הגמרא בדין לחמניות, שכן מן הדין לחמניות ברכתם הינה מזונות,
אולם מה הם לחמניות בזה נחלקו הראשונים לדעת רש"י היינו אובילייש, ולדעת התוספות אובילייש הינו לחם גמור ולחמניות היינו נייליש שהן דקות ואין קובעים עליהם סעודה.
ופסק השולחן ערוך כדעת התוספות, אולם ראשונים אחרים למדו כשיטת רש"י, ויש שכתבו שלחמניות היינו דקות מאד ואוכלים אותם לתענוג
וכ"כ הריטב"א [הלכות ברכות סי' יח], ומכל מקום בנוסף לספק זה ידוע ומורסם שרוב הטורטיות הקיימות כיום הינם נילושים בסוכר,
[ובנוסף הרבה מרגרינה על מנת שלא יתייבשו], והטעם בהם נירגש מאוד וחזר דינם כדין פת הבאה בכיסנין שברכתם מזונות ובפרט שאין קובעים עליהם סעודה אלא אוכלים אותם לתענוג וכיו"ב.
אכן מי שירצה לברוח מהמחלוקת לא יאכלם אלא בתוך סעודה, אך מעיקר הדין נראה שבירכתם הינה מזונות.