והנה לשאלה שנשאלה בשבועות האחרונים.
אישה שהייתה עסוקה בהכנות לשבת,
נחתכה באצבעה ממכונה לטחינת בשר,
ומעט מן הדם התערב בבשר.
יש לה כמה שאלות :
א. מה דין הבשר ?
ב. האם צריך להכשיר את המכונה ?
ג. האם מותר לה למרוח בשבת משחה, פולידין
וכדו' על הפצע ? ואם כן, באיזו צורה לעשות זאת ?
ד. האם פלסטר מהווה 'חציצה' לנטילת ידיים ?[/fusion_text][/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]
3 תגובות
לכבוד רבני ארגון לימודי דעת, שלום רב.
אודות השאלה בענין אשה שהייתה עסוקה בהכנות לשבת, ונחתכה אצבעה במכונה לטחינת בשר, ומעט מן הדם התערב בבשר. ובפיה כמה שאלות:
א) לגבי דין הבשר והמכונה: איתא בגמרא מסכת כתובות (ס.) וחלופא בדם כדתניא דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו,
שבין השינים מוצצו ואינו חושש. ופירש רש"י 'וחילופא בדם': דמדפריש אסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתי למימר דם בהמה אכל.
'דם שעל גבי ככר': כגון שנשכו וניכר בו דם השינים. 'גוררו': לדם. 'מוצצו': דהא ליכא דחזי ליה.
וכן פסקו הרי"ף (לט.) והרא"ש (פ"ח ס' כח) דמסכת חולין, והרמב"ם (פ"ו מהלכות מאכלות אסורות הל' ב).
וכן פסקו הטור והשו"ע (יו"ד ס' סו סע' י) וז"ל השו"ע: דם אדם אם פירש ממנו אסור משום מראית עין לפיכך אם נשך הככר בשיניו
ויצא דם משיניו על גבי הככר צריך לגרדו. אבל שבין השינים מוצצו. ע"כ.
והנה בג"ד מביא מתנא דביאליהו רבה (ח"א פ"טו) דדם אדם אסור מן התורה,
ומצדד שגם ש"ס דידן יכול לסבור כן ואיסורא דקאמר ש"ס איסורא דאורייתא היא,
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב ס' כב) דחאו וכתב וז"ל: ובעניותי זה אי אפשר דהא דתדב"א שם
מייתי לי' מק"ו מבהמה ועוף, ומוכח בש"ס כריתות (כא.) דלית לה לגמ' סברא זו,
ועוד דא"כ מ"ט מותר בלא פירש ר"ל בבין השינים דכבר יצא מן הבשר הא כה"ג בבהמה אסור.
ע"כ. וכן עיין בספר דרכי תשובה (ס' סו ס"ק סו) שהוכח גם כן דאיסור דם האדם אינו אלא מדרבנן משום מראית עין. ע"ש.
ומ"מ אם נתערבו כבר, כותב הרשב"א (בתורת הבית הארוך בית ג שער ה)
וז"ל: והילכך כל שכן שאין אוסרין תערובתן ואין צריכין שיעור לבטלן שאפילו מצות פרוש אין בהם כל זמן שאין בהם משום מראית העין. ע"כ.
וכן פסק הרמ"א (יו"ד שם) דכל דם דגים ודם אדם, הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובתו.
וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ג ס' רנז) וז"ל: ואם נפל לתוך התבשיל בטיל ואין צריך ששים וזה נראה לי ברור. ע"כ.
ומביאו מרן השו"ע (יו"ד ס' פז סע' ד) דאסור לבשל בחלב אשה, מפני מראית העין. ואם נפל לתוך התבשיל,
בטל ואין צריך שיעור. ומשמע מדבריהם דאף רוב לא בעינן וכך כתב הלבוש (יו"ד ס' פז סע' ד)
וז"ל: וחלב אשה אסור לבשל בה בשר מפני מראית העין אבל אין בה איסור כלל,
הלכך אם נפלה לתוך התבשיל אפילו של בשר מותר אפילו באכילה,
ואינה צריכה שיעור לביטולה אלא בטלה בכל שהוא רק שלא יהא נראה מראית חלב משום הרואה שיאמר חלב בהמה הוא. ע"כ.
וכן כתב הפרי מגדים (שפתי דעת ס' סו ס"ק טז) דמראית עין ליכא ע"י תערובת אף בפחות מרוב .
והטעם בזה דכיון שכבר נתערב אין כאן מראית עין, דהרואה לא ידע שנתערב.
ולכן בעי דווקא שאינו ניכר וכך כתב בהגהות רעק"א (על הט"ז ס' פז ס"ק ד) דכל ההיתר הוא משום שאינו ניכר ותו ליכא משום מראית עין.
וכן כתב הגר"א (בביאורו על ס' סו ס"ק יד), וכן כתב היד אברהם (על הרמ"א בס' סו)
דמה שהתיר הרמ"א תערובתו היינו כשנתערבו בענין דליכא משום מראית העין שאין ניכרין בעין, דאי לאו הכי אסור. וכו'.
וכן פסק בספר דרכי תשובה (ס' סו ס"ק עא ובס' פז ס"ק נא) וז"ל: דכל זה הוא כשלא ניכר מראות הדם בתערובת,
אבל כשניכר מראה אדמימות אפילו נתערב בשישים אסור דזה הכלל כל זמן שיש בו אדמימות אסור. ע"כ .
מיהו הכף החיים סופר (ס' פז אות ל) אחרי שהביא הפוסקים דאפילו רוב לא בעי, כתב אבל הרב ערך השלחן (אות טו)
כתב דצריך רוב בתבשיל כנגד החלב בענין שאינו ניכר בתערובת וכו'.
אמנם בסימן סו' לענין דם האדם שנתערב, הביא רק את דברי היד אברהם הנ"ל דהעיקר שאין ניכרין בעין, ולא כתב דצריך רוב.
ב) ויש לדון אם נתערב אבל עדיין ניכר אם יכול להוסיף כדי לבטלו או הדבר אסור.
דהנה נחלקו הראשונים אם מותר לבטל איסור דרבנן עיין בבית יוסף (ס' צט סע' ו) ואכמ"ל בזה,
והשו"ע (שם) פסק וז"ל: איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד, אסור.
אבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו. ע"כ. והרמ"א (שם) פסק להחמיר כדברי השיטה
דאפילו להוסיף אסור כמו באיסור דאורייתא. והש"ך (יו"ד ס' סו ס"ק יא) כתב לענין דם האסור משום מראית עין
וז"ל: ומשמע דאם ערבו מדעת אסור וכ"כ העט"ז והיינו לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא כדלקמן סימן צ"ט סעיף ה'. ע"כ.
וכן פסק רעק"א (ס' פז על סע' ד) אם ערבב במזיד חלב אשה בתוך בשר דאסור.
אמנם בספר תורת חטאת (כלל סב סע' ד) כתב וז"ל: ואף על גב דאסור לערבו לכתחילה (דם האסור משום מראית עין)
מ"מ אם עבר וערבו כתב בת"ה דאין דם דגים וכו' אוסרין תערובתן. ע"כ.
והמנחת יעקב (שם ס"ק יח) כתב וז"ל: דמשמע מלשונו דאפילו ערבו במזיד גם כן מותר,
אבל הב"י בעצמו כתב וז"ל: אבל אל נתערב שלא מדעת וכו' משמע דבמזיד אם טרף הביצה, אסורה לדידיה או למי שנתבטל בשבילו. עכ"ל.
ועיין בספר יד יהודה (ס' סו בפיה"א ס"ק יח) שהוכיח דדם דגים ודם האדם יותר קל ויש מקום להתיר אפילו במקרי שעבר וביטל, דבדיעבד מותר.
ומ"מ אם נתערב אבל עדיין ניכר פסק היד יהודה (שם ובס' צט בפיה"א ס"ק טו ובפיה"ק ס"ק יח)
דיכול להוסיף, וז"ל: דבדבר שאינו אסור אלא משום מראית עין מותר להוסיף עליו לכתחילה כדי שיתבטל .
ולא יהא ניכר ולא יהא משום מראית עין דלא גרע מאיסור דרבנן שאין לו עיקר מדאורייתא שהרבה פוסקים מתירים להוסיף,
וכאן יש לומר דכו"ע (אפילו הרמ"א) מודים. ע"כ. וכן מובא בספר דרכי תשובה (בס' סו ס"ק עב, ובס' צט ס"ק פב).
יוצא דאיסור דם האדם שפירש הוא מדרבנן משום מראית עין, ואם התערב אין לאסור התערובת משום כן אם אין הדם ניכר בתערובת.
ונחלקו אם בעינן רוב היתר לבטלו, ודעת רוב הפוסקים דלא בעי רוב אלא העיקר שאין הדם ניכר בתערובת.
ומ"מ אסור לבטלו לכתחילה, אבל אם נתערב אבל עדיין ניכר יכול להוסיף כדי לבטלו.
ולכן לנידון דידן הבשר מותר אם אין ניכר בתוכה הדם, ואם ניכר הדם יכול להוסיף (או לערבבו היטב) כדי לבטלו ולא יהא ניכר .
ומכיון שהבשר מותר גם המכונה לא נאסרה ואינה צריכה הכשר, ואם יש דם באיזה מקום במכונה ינקה אותו מקום וסגי.
ג) לגבי למרוח בשבת משחה על הפצע: דיני רפואה בשבת תלויים ברמת החולי של האדם.
דבהלכה ישנם ג' מצבים: חולי שיש בו סכנה, חולי שאין בו סכנה, ומקצת חולי.
ולכן יש להגדיר באיזה פצע מדובר: אם הוא פצע שמוגדר כחולי שיש בו סכנה כמו פצע וחתך עמוק,
או שנגרמו על ידי סכין או כל כלי ברזל אחר או על ידי דבר שאינו נקי ויש לחוש לזיהום (וכידוע דזיהום יכול לגרום סכנה לכל הגוף)
מותר לטפל כמו שדרכו לטפל ביום חול . כ"פ מרן השו"ע (ס' שכח סע' ז) דמחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל .
וכ"כ בספר שמירת שבת כהלכתה (פ' לה הל' א). ואם יש רק סכנת איבר נחלקו בזה הראשונים עיין בבית יוסף (שם סע' יז),
ופסק מרן השו"ע (שם) כהרמב"ן ועוד, שאין מחללין את השבת אלא במקום פיקוח נפש,
ומ"מ בזמנינו שחוששים בכל סכנת איבר להתפחות סכנה בכל הגוף יש להתיר לחלל שבת ע"י ישראל.
כ"פ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סוף עמ' קיז) ובספר חזון עובדיה (ח"ג עמ' רלה).
ואם הוא פצע שאין בו חשש סכנה אך גורמים לכאב מרובה עד שחש בכל גופו או שמחמת הכאב נפל למשכב,
דינו כחולה שאין בו סכנה כמבואר בשו"ע וברמ"א (שם סע' יז). ודינו איתא בגמרא שבת (קכט.)
אמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. וכן פוסק מרן השו"ע (שם),
ואפילו במלאכה דאורייתא כ"כ במשנ"ב (שם ס"ק מז).
מיהו נחלקו הראשונים אם מותר לישראל לעשות מלאכה שאסורה מדרבנן עיין כל השיטות בבית יוסף (שם) ולהלכה פסק השו"ע (בסע' יז)
כדעת הרמב"ן ועוד ראשונים דאסור לישראל לחלל שבת אפילו באיסורי דרבנן עבור חולה שאין בו סכנה,
אלא אם כן יעשה את האיסורי דרבנן בשינוי .
ואם הוא פצע שאין בו סכנה וגם לא גרם שנפל למשכב,
יש לחלק בין אם הוא מיחוש בעלמא ומתחזק והולך כבריא,
שאז אין מתירין אפילו שבות דדבריהם ואפילו על ידי גוי כך כתבו הראשונים והביאו הבית יוסף (שם סע' א)
וז"ל: והא דאסרינן לעשות כל רפואה בשבת פשיטא דלאו בחולה שיש בו סכנה היא שהרי מחללין עליו את השבת,
וגם אין לומר דבחולה שיש בו סכנת אבר קאמר שהרי אפילו מלאכות דרבנן עושין לו על ידי ישראל וכמו שיתבאר,
וחולה שאין בו סכנה כלל על ידי גוי מיהא עושין לו צרכיו, הילכך על כרחך צריך לומר דביש בו מיחוש בעלמא
והוא מתחזק והולך כבריא היא דכל כהאי גוונא אין מתירין אפילו שבות דדבריהם ואפילו על ידי גוי ולא עוד אלא אפילו שבות דדבריהם
שאין בהם משום מלאכה גזרו משום שחיקת סמנין כך הם דברי הרב המגיד (בפ"ב הל' י)
והר"ן בפרק שמנה שרצים (לט: ד"ה ומהא, ד"ה ונמצאת) וכך הם דברי הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רעב). עכ"ל. וכ"פ בשו"ע.
ובין מקצת חולי ומצטער הרבה, דאז יש להתיר מלאכה דרבנן על ידי גוי (שבות דשבות) כמבואר בשו"ע (בס' שז סע' ה) ובמשנ"ב (שם).
ד) והנה כל הנ"ל הוא לענין עשיית מלאכות אבל לענין לקחת תרופות בשבת הדין שונה.
דחז"ל גזרו על מי שאינו מוגדר כחולה (עיין באות הקודם) שלא יעשה שום דבר שיש בו משום רפואה אפילו דבר שאין בו מלאכה,
והטעם מבואר בגמ' שבת (נג:) גזירה משום שחיקת סממנים ופירש רש"י (שם) דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן. [ובשו"ת שו"ת ציץ אליעזר (ח"ח ס' טו פרק טו) הוסיף בביאור וז"ל:
וטעם הדבר שחששו לכך שיבואו גם לידי שחיקת סממנים, הוא בדומה למה שמצינו בשבת ד' קי"ז ע"ב לגבי הצלה מדליקה
שאמרו דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבוי,
ה"נ כמו"כ חששו דאם נתיר קיחת רפואה למיחושין, מתוך שאדם בהול על צערו אי שרית ליה אתי גם לשחוקי כשלא ימצא מן המוכן לפניו
. וכך יוצא לנו הסבר זה מדברי הרי"ף והרא"ש בשבת פ"ה סי' ג' שכותבים דהלכה כר' יאשיה שם דמיקל להריץ בהמה בחצר בשביל שתתרפה.
משום דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו כולו האי דניחוש לשחיקת סממנין ע"ש. ומינה הא גבי רפואת אדם הטעם שגזרו בזה הוא משום דאדם בהול על רפואתו ולכן חששו לשחיקת סממנין, והיינו כנ"ל . עכ"ל]. ויש מהפוסקים שכתבו דגזירת שחיקת סממנים אינה נוהגת בזמנינו כלל, כ"כ רב חיים נאה בספרו קצות השלחן (ס' קלד בדה"ש עמ' יט) וזת"ד: ונראה לומר דאיסור רפואה משום גזרת שחיקת סממנים קיל טפי בזמנינו כיון שעכשיו אין בקיאין בשחיקת סממנים והרפואות נעשות על ידי הרוקחים בבית המרקחת ועל פי פקודת הרופא, לא שייך למגזר דלמא אתי לשחיקת סממנים, ועיין בשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין (ח"א ס' יז) שהאריך בענין גזירת חז"ל אם כשבטל הטעם בטל הגזירה, ובאות ו' הביא תשובת הרא"ש שיש חילוק בין היכא שטעם האיסור ידוע, דבזה כשבטל הטעם בטל האיסור, משא"כ היכא שאין טעם האיסור ידוע כ"כ דאז אף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו ע"ש. וסיים (שם הגאון מלובלין) וז"ל: ועתה מי מאתנו יעיז בדעתו לשקול בפלס שכלו איזו גזירה חשיב הטעם ידוע שלא יצטרך מנין אחר להתירו, ואין לנו אלא דברים מפורשים בדברי הראשונים שהטעם ידוע והותרה הגזירה ממילא כשנתבטל הטעם. אבל באות ה' כתב עוד חילוק דאם היכא שמתחלה וראשית הגזירה חילקו בדבר והוציאו מן בכלל אותן שאצלם לא שייך טעם הגזירה שלהם, בזה אם אחר כך נתבטל הטעם לגמרי בטלה גם כן הגזירה, ולפי זה באיסור רפואה בשבת שבתחילת הגזירה הוציאו מן הכלל רפואה שאינה ניכרת כגון אוכלין ומשקין וכן בגמ' שבת (קח:) וכו' ולפ"ז גם שחיקת סממנים האדנא מילתא דלא שכיח הוא ואין צריך מנין אחר להתירו. ומ"מ יש לפקפק בזה, דאע"ג דאין אנו בקיאין בשחיקת סממנים, אבל יש לומר שנמצאים מקומות בעולם שעדיין מעשה אבותיהן בידיהם לטפל ברפואות ביתיות ושוחקין בעצמם הסממנים, וכיון שהטעם לא בטל לגמרי י"ל דעדיין הגזירה במקומה עומדת. מיהו יש לעשות סניף מסברא זו, כגון היכא דנחלקו הפוסקים יש לצרף הסברא להיתרא. עכת"ד. וכן פסק בספר חזו"ע (שם עמ' שנז והלאה בהערה).
ה) ואיסור זה של גזירה משום שחיקת סממנים יותר קל (וכמו שכתבנו בהערה ז) ומצינו כמה היתרים בענין ונביא כאן מה שקשור לנידון דידן. א' במקרי שהתחיל לקחת התרופה קודם השבת: דעיין להגאון רבי שלמה קלוגר בספר החיים (סימן שכח פ"ו) שכתב, דמרגלא בפומייהו דאינשי לומר שאם כבר התחיל לעסוק ברפואות קודם השבת, מותר לו לקחת הרפואה אפילו בשבת, ואם לא התחיל בחול אין לו להתחיל בשבת. והנה לא נודע מנין יצא להם דין זה (דהנה מה שהתירו בגמרא שבת דף קמ. ע"ש, הוא באופן שיפול למשכב אם הוא מפסיק בשבת , הא לאו הכי לא, ומבואר לכאורה שגם אם התחיל בתרופה קודם השבת אין לו להמשיך בשבת), ונראה שלמדו זה מדין הרטייה המבואר בשלחן ערוך (ס' שכח סע' כה) דאם נפלה על גבי קרקע אסור להחזירה. ובמגן אברהם שם כתב, דליתן לכתחלה אסור בלאו הכי משום גזירת שחיקת סממנים, אבל להחזיר הוא רק מטעם שמא ימרח, ואם כן מוכח שכל שהיתה הרפואה על המכה לא אסרו משום שחיקת סממנים, ולא אסרו אלא כשמתחיל ברפואה בשבת, שיש לחוש כיון שלא הוכנה מבעוד יום שמא יבוא לשחוק בשבת. אבל אם כבר התחיל בה מבעוד יום אז מסתמא הכין לו מה שצריך לרפואתו ואין לחוש לשחיקת סממנים, וכמו שמותר לאכול ולשתות כל דבר. ואף שיש לדחות דאינו דומה ממש לרטייה, מכל מקום דמיון מועט יש לזה, ומילתא דמסתברא היא בלאו הכי, דכל שהתחיל בה מבעוד יום אין לחוש כל כך. עכת"ד. ויש חולקים ואוסרים, מ"מ יש להקל בצירוף הסברא של הקצות השלחן הנ"ל דבזמנינו אין את הגזירה הזאת ולהתיר להמשיך לקחת את התרופות במקום שההפסקה תבטל את תועלת הרפואה שמקודם, כ"פ האור לציון (ח"ב פ' לו הל' ט), ובספר שלחן שלמה (ערכי רפואה ח"ב עמ' קעג), וכ"פ בילקו"י (ח"ד עמ' קלה) ושם כתב בזה הלשון 'אם התחיל ליקח מהכדורים מערב שבת, מותר להמשיך ליקח מהם גם בשבת, כל שהפסקת לקיחתן תגרום לו שיצטער הרבה. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח ס' טו פרק טו סוף אות יז). ' ב' לקיחת תרופה שאין מטרתה לרפואה אלא רק לשיכוך כאבים: דעיין מה שהביא בשו"ת ציץ אליעזר (שם סוף אות כא) וז"ל: ויש גם מקום לסברת הקצות השלחן (ס' קלח בדה"ש סס"ק לא) במה שכתב לצדד להתיר ההרחה של משחת 'הוויקס' מטעמא דאינה מרפאת אלא מפסקת לפי שעה את נזילת הליחה, ומה שדוחה זאת מפני שגם ביטול הנזילה לפי שעה הויא רפואה לפי שעה, ע"ש [וכן מ"ש בבדי השלחן שם אות ל' לענין שתיית סודה למי ששורף לו על הלב אחר האכילה ע"ש]. אין בזה כדי דחיה. ויעוין מ"ש בכגון זה גם בתפארת ירושלים על המשניות (פ"ו דשבת אות פ"ה) עיין שם. ויעוין בירחון תל תלפיות (תמוז מנ"א תרפ"ה ותשרי כסלו טבת תרפ"ו) מה שצידדו רבנים להתיר למי שחושש באצטומכא שלו ויש לו צער בקיבה כשאוכל מאכלים קשים ליקח בשבת אחר האכילה כף מלא סאדא ביקארבאנא (סודה לשתיה) שנקרא ג"כ בראזא מטעמא דאינו מרפא כלל האצטומכא ואינו מעלה ארוכה למחלתו רק מכבה לפי שעה דליקת האצטומכא. ומעידים שם שההמון נוהגים בזה היתר ואפי' ת"ח עושים כן, ואלו המצדדים בשם לאסור הוא מפני שטוענים שגם מרפא כיעו"ש. ע"כ. ובספר ילקו"י (שם עמ' קמג הל' נב) הביא את ב' הדיעות וסיים להתיר למי שנתרגל ליקחם בחול ואם לא יקחם בשבת ירגיש חולשה וכאבים בכל גופו, וכ"פ בשו"ת דברי בניהו (ח"יד ס' כג). ולכן לנידון דידן אם מותר לה למרוח בשבת משחה על הפצע יש לדעת באיזה פצע מדובר, ואז לטפל לפי הגדרים והדינים הנ"ל, ומ"מ גם פצע שטחי מותר וצריך לחטות בחומר חיטוי כשיש חשש זיהום, כך מובא בשש"כ (פרק לה הערה כ), ועוד דידוע דזיהום יכול לגרום סכנה לכל הגוף. אבל לענין שאר תרופות או משחה אם הוא פצע שטחי אין להקל אלא אם כן הוא התחיל מלפני שבת והפסקת לקיחתן תגרום לו שיצטער הרבה, או במקרי שאין מטרתה של התרופה או המשחה לרפואה אלא רק לשיכוך כאבים דאז מותר אם נתרגל ליקחם בחול ואם לא יקחם בשבת ירגיש חולשה וכאבים בכל גופו. [ולגבי משחה במקרי שמותר להשתמש בה, עיין בהמשך איך לעשות זאת].
ו) והנה הממחק את העור היינו שמסיר צמר או שיער מעל העור כדי שיהיה חלק הרי זה אב מלאכה וחייב, שכך היו עושים במשכן בעורות תחשים ואילים מאדמים. כ"כ השו"ע הרב (ס' שב סע' טו). והרמב"ם פרק יא מהלכות שבת הל' ה). וכן הממרח רטיה כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם הרי זה תולדת ממחק וחייב. (שם הל' ו). ואיתא במשנה שבת (קמו:) ואם היתה החבית נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח, ובגמרא (ע"ב) איתא מישחא [פירש"י: שמן עב] רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה, ומאן דשרי לא גזרינן.ופסקו הרי"ף (סא:) והרמב"ם (פ"כג מהל' שבת הל' יא) כרב שאסר וכ"פ השו"ע (ס' שיד סע' יא). א"כ יוצא שיש חילוק בין סוגי המשחה דאם היא עבה וקשה הממרח אותה עובר על איסור תורה של ממחק. ואם היא אינה קשה אבל היא סמיכה אסור מדרבנן למרוח אותה. אבל אם היא רכה ביותר מותר לכתחילה למרוח אותה ואין בזה משום ממרח, ומ"מ אם הוא לצורך רפואה אין להתיר אלא לחולה שאין בו סכנה משום גזירת שחיקת סממנים וכנ"ל. ונחלקו הפוסקים מה הוא הגדר של ממרח, שדעת המג"א (סי' שטז ס"ק כד), עמ"ש מרן בש"ע (שם סי"א) וז"ל: לא ישפשף ברגלו רוק ע"ג קרקע משום דמשוה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו, שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות. ואף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין שרי משום מאיסותא. וכתב המג"א, דמשמע שע"ג רצפה שרי לשפשפו, דליכא בהכי חשש אשוויי גומות לדעת מרן המחבר (סי' שלז סע' ב) שמתיר לכבד הבית כשהקרקע מרוצף. וכ"ה בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב מ"ט סע"א). וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו. וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע. עכ"ל. וכ"כ התוספת שבת (ס"ק ל). והמשנה ברורה (ס"ק מט). והערוך השלחן (ס"ק לב). והא"ר (ס"ק לה) הביא דברי המג"א, וכ' דצ"ע דרש"י והר"ן והטור קאמרי דהוי מירוח. ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"ד חאו"ח ס' כז אות ב) שכתב דלא קשה מידי, שהרי גם מרן הש"ע כ"כ, ובכ"ז מפרש לה המג"א דהוא לשון מושאל, ואינו אלא משום אשווי גומות, וכדמוכח בירושלמי דשרי בקרקע מרוצפת. וע"ש שהאריך בזה כיד ה' הטובה עליו. וכ"פ הגרש"ז (מובא בשש'כ פ" לג הערה סד) ובספר חזו"ע על שבת (ח"ג עמ' שפד). ויש חולקים וסוברים דאין למרוח משחה גם בצורה שמבליע אל תוך הגוף משום חשש ממרח, אלא יתן את המשחה במקום הצריך בלי מריחה, כ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק לו הל' ו), וכ"כ בשש"כ (פ' לג הל' יג ויד). ולכן מי שהותר לו מצד גזירה שחיקת סממנים ליתן משחה על גבי הפצע בשבת, יש להזהר איך למרוח דיש סוגי משחה שהמירוח בה אסור מן התורה ויש מהם שהאיסור הוא מדרבנן , ומ"מ אם הוא ממרח אותה בצורה שמבליע אל תוך הגוף דעת הרע"י והגרש"ז להתיר דלא מיקרי ממרח, ולפי החולקים יש לתת את המשחה במקום הצריך בלי מריחה .
ז) ולענין אם פלסטר מהווה חציצה לנטילת ידיים: הנה בגמרא חולין (קו:) איתא כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין. ובמשנה במסכת מקואות (פ"ט מ"ב) מבואר שרטיה שעל גבי המכה חוצצת. וכ"פ הטור והשו"ע (יו"ד ס' קצח סע' י ובאו"ח ס' קסא סע' א). מיהו באו"ח בסימן קסב סע' י פסק השו"ע עפ"י דברי הרא"ש (פ"ח דמס' חולין ס' יח) וז"ל: מי שיש לו מכה בידו ורטיה עליה, די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה, וצריך ליזהר שלא יגע ברטיה, שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד, או ישפוך רביעית על היד כאחד, שאז לא נטמאו המים. משמע דרטיה אינה חוצצת כיון דא"צ ליטול ידו כלל במקום הרטייה. ועיין בב"ח (ס' קסא סע' ג) שכתב לבאר וז"ל: ונראה דלא אמר הרא"ש דא"צ ליטול ידו במקום הרטייה אלא בדאיכא מכה בידו וכמפורש במה שכתב פרק כל הבשר (סי' יח) וזה לשונו ואף על פי שלא התירו מפה לאוכלי טהרות כל שכן לחולין גרידי דלא זהיר ואתי למינגע שאני הכא דליכא למיחש שמא יגע באוכלין בבשרו שתחת הרטייה שאין מסירו מחמת כאב המכה וכו' עכ"ל אבל הכא מיירי ברטייה שעל גבי בשרו בשאין שם מכה אלא קצת מיחוש דיש לחוש שמסירו ויגע באוכלין וצריך ליטול ידיו גם במקום הרטייה ואיכא חציצה. ע"כ. ובספר מעדני יום טוב (חולין פ"ח סימן יח אות פ) תירץ אחרת דבס' קסב מדובר שאין מקפיד, ובס' קסא מדובר שהוא מקפיד. ועיין בפרי מגדים (משבצות זהב ס' קסא ס"ק ב)שכתב נפקא מינה בין פירוש הב"ח לבין פירוש המעדני יום טוב. ועוד נ"מ ברטיה שיש לחוש שיבא להסירה שלפי פירוש המעדני יום טוב לא הוי חציצה דלא חיישינן לזה והעיקר שאינו מקפיד, ולפי פירוש הב"ח הוי חציצה. ולהלכה פסקו רוב הפוסקים כפירוש הב"ח, כ"כ המגן אברהם (ס' קסב ס"ק יח), השו"ע הרב (ס' קסא סע' ב), המשנ"ב (שם ס"ק ה), והכה"ח סופר (שם אות ו) והביא כמה פוסקים הסוברים כן ע"ש. ומ"מ במקרי שאין הרטיה חוצצת יש להיזהר שלא יגעו המים ברטיה, שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד, או ישפוך רביעית על היד כאחד שאז לא נטמאו המים וכמו שפסק מרן השו"ע (ס' קסב סע' י) עפ"י דברי הרא"ש. ובמשנ"ב (שם ס"ק עא) הביא בשם האחרונים דעצה זו לשפוך רביעית על היד כאחד, יפה יותר מאופן הראשון דא"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ועל הרטיה לא יגיעו המים. וכ"כ הכה"ח סופר (שם אות נו) ועוד פוסקים. יוצא דפלסטר שהוא למיחוש בעלמא ויש לחוש שמסירו באמצע הסעודה מהווה חציצה לנט"י, אבל אם הוא לרפואה שאין חשש שמסירו מחמת כאב המכה אינו מהווה חציצה, ומ"מ יזהר כשנוטל ידיו לשפוך רביעית על היד כאחד כדי שהמים שיחזרו מהרטיה לא יטמאו היד.
העולה מכל האמור:
לגבי דין הבשר והמכונה: הבשר מותר אם אין ניכר בתוכה הדם, ואם ניכר הדם יכול להוסיף (או לערבבו היטב) כדי לבטלו ולא יהא ניכר. ומכיון שהבשר מותר גם המכונה לא נאסרה ואינה צריכה הכשר, ואם יש דם באיזה מקום במכונה ינקה אותו מקום וסגי.
ולגבי למרוח בשבת משחה על הפצע: יש לדעת באיזה פצע מדובר, ואז לטפל לפי הגדרים והדינים הנ"ל, ומ"מ גם פצע שטחי מותר וצריך לחטות בחומר חיטוי כשיש חשש זיהום, כך מובא בשש"כ (פרק לה הערה כ), ועוד דידוע דזיהום יכול לגרום סכנה לכל הגוף. אבל לענין שאר תרופות או משחה אם הוא פצע שטחי אין להקל אלא אם כן הוא התחיל מלפני שבת והפסקת לקיחתן תגרום לו שיצטער הרבה, או במקרי שאין מטרתה של התרופה או המשחה לרפואה אלא רק לשיכוך כאבים דאז מותר אם נתרגל ליקחם בחול ואם לא יקחם בשבת ירגיש חולשה וכאבים בכל גופו. ולענין המירוח יש להזהר דיש סוגי משחה שהמירוח בה אסור מן התורה ויש מהם שהאיסור הוא מדרבנן, ומ"מ אם הוא ממרח אותה בצורה שמבליע אל תוך הגוף דעת הרע"י והגרש"ז להתיר דלא מיקרי ממרח, ולפי החולקים יש לתת את המשחה במקום הצריך בלי מריחה.
ולענין אם פלסטר מהווה חציצה לנטילת ידיים: הדבר תלוי דפלסטר שהוא למיחוש בעלמא ויש לחוש שמסירו באמצע הסעודה מהווה חציצה לנט"י, אבל אם הוא לרפואה שאין חשש שמסירו מחמת כאב המכה אינו מהווה חציצה, ומ"מ יזהר כשנוטל ידיו לשפוך רביעית על היד כאחד כדי שהמים שיחזרו מהרטיה לא יטמאו היד. הנלע"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.
בברכת התורה
הצב"י נתן רחמין שטבון.
משיב ה"ה יוסי זילברשטיין הי"ו
א. דין הבשר. יש שישים? מותר. ולכאו' לפי הדרך שבה תיארת את השאלה, זה המקרה…
ב. להכשיר את המכונה. הדם יס"ב? לא. אז צונן בצונן. הדחה.
ג. בהנחה שמדובר בחתך באצבע ולא במשהו נורא, לא מדובר בסכנת איבר, ולכן אין למרוח משחה, אפשר לשים בלי למרוח.
אבל, כאיש רפואה, אני אומר גם ביום חול שהכי כדאי לשטוף טוב בסבון ומים וזהו.
אבל, אם אין מדובר בחתך שטחי, אז יש כמה נקודות. א. ייתכן ואין שישים בבשר. אז יש לנו בעיה.
לכאו' לספרדים מותר להרבות היתר ואשכנזים אסור. בנוסף, מבחינת הלכות שבת, נהיה דיון של חולה שאין בו סכנה.
או במקרים חמורים יותר, סכנת איבר. אבל, לא מומלץ להשתמש בפולידין וכדו לחתך שמצריך תפירות…
אבל, אם היה מומלץ, היה מותר בשינוי.
ד. בחתך עמוק, שלא תשים פלסטר!!! זה מעכב את התאחות הפצע. ובחתך לא עמוק,
אז הפלסטר לא באמת נצרך. אז אפשר להורות לה להוריד. אבל, אם היא מתפנקת, אם מדובר הפלסטר שלא ירד בגלל הנטילה,
זה לא חציצה לכאו'.
אשמח להערות.
תודה על המיזם.
משיב הרב אורי גרילוס שליט"א
א. הבשר מותר באכילה למרות שמעורב בו דם אדם, ואפילו אין רוב כנגדו משום שאינו ניכר.
ביאור הדין: דם אדם אסור באכילה מדרבנן משום מראית העין, ולכן אם התערב באופן שאינו ניכר מותר אפילו שאין רוב כנגדו.
[כמבואר בגמרא כריתות כא וכתובות ס' וברי"ף וברא"ש בחולין פרק כל הבשר טור שו"ע ורמ"א יו"ד סי' ס"ו ס"י]
ב. לא צריך להכשיר את המכונה כנ"ל וגם משום שדוחקא דסכינא אינו בולע בדבר שאינו חם ואינו חריף. [כמבואר ביו"ד סימן צו].
ג. אסור למרוח משחה בשבת או לעשות רפואה בשבת. ולכן אם אין חשש לזיהום וכדו'
ומדובר בחתך הגורם צער בלבד אין לתת משחה על הפצע גם בלי למרוח. אם מדובר בחשש לזיהום או באופן שהחתך רציני ומוגדר כחולה אפילו שאין בו סכנה, מותר לעשות רפואה בשבת אך לא ימרח את המשחה אלא יזרוק אותה על הגוף.
[מצד איסור צובע בפולידין וכדו' אין איסור משום שאינו מתכוין לצביעה].
ביאור הדין בהרחבה: ממרח במשחה
בגמרא שבת (ע"ה:) אמר רבי חייא בר אבא ג' דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי המגרר ראשי כלונסאות בשבת חייב משום מחתך הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק והמסתת את האבן בשבת חייב משום מכה בפטיש. ופרש"י שממרח רטיה היינו שמחליק תחבושת על המכה. ועי' ברש"י עירובין (ק"ב:)
על הא דאיתא במשנה שאין מחזירין רטיה במדינה שמא ימרח, דהיינו שיחליק הגומות שברטיה לעשותה חלקה.
וברמב"ם (שם) מבואר שהאיסור משום שממרח ומחליק המשחה על הרטיה.
ועי' חוט שני (ח"א פי"ד עמ' קט"ז) שלמד שאין הבדל בין אם מורח המשחה על הרטיה ובין אם מורח על הגוף אסור משום ממחק
ששניהם ענין אחד הוא להחליק דבר ע"ג דבר.
להלכה פסק השו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ה) שאסור להחזיר רטיה שנפלה ע"ג קרקע שמא ימרח. אבל ע"י גוי מותר להניחה לכתחילה.
וכתב המשנ"ב שעשיית רטיה בשבת לכתחילה אסורה משום ממחק שמחליק המשחה על הרטיה ומה שמותר ע"י גוי היינו בחלה כל גופו ע"י המכה.
דבכה"ג שרי אמירה לנכרי אפילו באיסור תורה. [ועי' פרטי דינים סי' שכ"ח סכ"ה-כ"ז]
ולמעשה יש לחלק הנידון לב':
א. מריחת משחה שאינה נספגת בעור
כתב השש"כ (פל"ג סעי' י"ג) שאסור למרוח משחה על פצע בגוף משום ממרח. ואם אין לו אלא מיחוש קצת אסור נמי גזירה משום שחיקת סממנים.
ובחולה שאין בו סכנה שיש לו היתר להשתמש בתרופות בשבת, מותר להניח משחה על הפצע אבל לא ימרחנה.
ועי' בחזו"א (סי' נ"ב ס"ק ט"ז) שכתב שישליך המשחה על הפצע.
ומה שמבואר בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ה') שמותר להניח קילור על העין מבעוד יום אע"פ שמתרפא בשבת ובשבת אסור שמא ימרח.
עי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' ל"ג) ובשש"כ (פל"ג הערה ס"ד) ובחוט שני (ח"א פי"ד עמ' קי"ז שעה"צ ס"ק ט"ז)
שמיירי בחולה קצת ולכן אסור להניח המשחה בשבת שמא ימרח. אבל בחולה שאין בו סכנה מותר להניח המשחה ולא גזרינן שמא ימרח
כמו שלא גזרינן ביה משום שחיקת סממנים.
וכתב השש"כ (שם הערה ע') בשם הגרשז"א זצ"ל שמותר להניח המשחה על הפצע בלי למרוח וכן על התחבושת בלי למרוח ואח"כ להניח התחבושת על הפצע, ואע"פ שנמרח מאליו לית לן בה, משום דהוי כלאחר יד וגם אינו מחליק המשחה בשוה, רק שע"י הלחיצה מגיעה המשחה לשאר מקומות.
וכ"כ החוט שני (שם) וגם הארחות שבת (פי"ז הערה כ"ט) הסכימו כן לדינא. ולפי"ז כתב השש"כ (פי"ד סעי' ל'-ל"א)
שמותר להוציא משחה לצורך טיפול בגרויי עור בתינוק, ע"י לחיצה על השפופרת או להוציא משחה במקל ויניחנה על המקום המגורה בלא למרוח כלל,
ועדיף להשליכה, ואח"כ יכול לסגור הטיטול על המקום למרות שהמשחה נמרחת. [ועיי"ש בהערה שלכתחילה עדיף להשתמש במשחה נוזלית ולא בעבה]
ב. משחה הנספגת בגוף
עי' בדע"ת (סי' שכ"ח סכ"ו) שלמד מדברי המג"א (סי' שט"ז ס"ק כ"ד הו"ד במשנ"ב ס"ק מ"ט) שאין איסור ממרח ברוק ע"ג קרקע משום שנבלע.
דה"ה משחה שנבלעת בגוף אין איסור משום ממרח. ועי' בשש"כ (פל"ג הערה ס"ד) שהקשה מ"ש ממשחת נעלים שנבלעת בעור הנעל.
ועוד דרוק שאני שאינו רוצה אותו כלל בעולם ואין חשיבות במה שנבלע משא"כ משחת נעלים שיש חשיבות בבליעתו
וה"ה משחה שרוצה שתבלע בשוה בעור יש איסור משום ממרח. ואע"פ שיש לחלק שמשחת נעלים רוצה בהברקת הנעל וניכר בחוץ משא"כ משחה.
ועי' בשו"ת מנח"י (ח"ז סי' כ') שהביא דברי המהרש"ם להקל בחולה שאין בו סכנה למרוח משחה הנבלעת בעור.
ודעת הגרשז"א זצ"ל שאין איסור ממרח במשחה הנבלעת בעור, ורק אם נשאר רושם על גבי הגוף יש איסור משום ממרח.
[והוכיח השש"כ כדבריו מהמשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק פ"א) שאסר למרוח חֵלב על שערות משום ממחק.
ואילו במשנ"ב (סי' שכ"ז ס"ק ד') כתב לאסור לסוך בחֵלב משום נולד שנימוח. ותיפו"ל משום ממרח.
ולפי דברי הגרשז"א זצ"ל מובן שבשערות נשאר ממשות החֵלב משא"כ בגוף שנבלע בו. ומ"מ בשש"כ כתב שצ"ע לדינא
אם יש מקום להקל בחולה שאיב"ס ובפרט אם אינו מחליק המשחה על הגוף.]
ועי' בהלכות שבת בשבת (ח"ב פל"ב סעי' כ"ד-כ"ה והערה 48) שנטה להקל במשחה הנספגת בחולה שאין בו סכנה.
וכן מבואר בארחות שבת (פי"ז הערה כ"ח) שנטו להקל בזה. ובשש"כ (שם) סתם שאין למרוח כל משחה על גוף החולה
ורק ע"י שיניח בשינוי אם אפשר המשחה על הגוף ואח"כ יניח התחבושת וכנ"ל.
ודעת החוט שני (שם שעה"צ ס"ק י"ד) שאין להקל במשחה הנספגת ושאני רוק שאינו רוצה אותו כלל בעולם,
משא"כ משחה שמורח כדי שתגיע לכל מקום ותספג בגופו הוי ממרח.
ומבואר בפוסקים שכל זה בחולה שאיב"ס שהותר להניח המשחה על הפצע בלא למרוח, אבל בלא סכנה אפילו אם כואב לו קצת
רק שלא נפל למשכב מחמת הפצע, אסור להניח משחה או דבר עב שמא ימרח.
ולכן אסור להשתמש בקרם גוף או קרם פנים וכדו' או למרוח שפתון על שפתים למניעת יובש וכדו' משום ממרח ומשום גזירת שחיקת סממנים
אם מניח משחה לרפואה. ואפילו בהנחה בעלמא אסור שמא ימרח.
[שש"כ פל"ה סעי' כ"א ועיי"ש בהערה נ"ב שהגרשז"א זצ"ל הסתפק אם הניח באופן האסור אם צריך להסירה ובאג"ט מבואר שאם הניחה בשבת צריך להסירה. ועי' ארחות שבת פי"ז סעי' כ'-כ"ג וחוט שני שם]
וכתבו החוט שני (שם) והארחות שבת (שם) שמה שיוצאת המשחה בצורה חלקה מהשפופרת מותר ואין חשש ממחק,
כיון שאינו צריך את ההחלקה אין לזה חשיבות מלאכה.
ד. אם יש מכה כואבת ביותר ויש צער להוריד את הפלסטר הוא אינו מהווה חציצה,
משום שאין חשש שיסיר את פלסטר ואין חובה ליטול את המקום. אם מדובר במיחוש בלבד
ואין צער בהורדת הפלסטר הוא מהווה חציצה משום שחוששים שבשעת האכילה יסיר את הפלסטר ויאכל בידיים שאינם נטולות כדין.
[מקורות וביאור עי' שו"ע או"ח סי' קס"א ס"א ובמשנ"ב ס"ק ה ובשו"ע או"ח סימן קס"ב ס"י ובמשנ"ב שם].