שואל הלומד: 

אני עובד במפעל שבו יש עובדים בהסכם קיבוצי ומותר להם לשבות, וישנם אחרים עובדי קבלן שאסור להם לשבות,

העובדים בהסכם הקיבוצי שבתו ולא איפשרו לעובדים האחרים להיכנס למפעל לעבוד.

כתוצאה מכך נוצר להם הזק ממוני כי המעביד לא ישלם להם על הימים שלא עבדו בפועל.

אחד הנפגעים טוען כלפי הועד שזהו גזל ולא מוסרי שזה מקפח את שכרם, בלי קשר אם המאבק צודק או לא

מבקש לדעת את דעת התורה.

משיב הדיין הרב עידו שחר: 

קראתי בעיון רב את שאלתך. אקדים ואומר שאיני מתכוון לעסוק בשאלה האם מותר לחברי הועד לשבות לפי ההלכה אם לאו,
שכבר נשברו על זה הרבה קולמוסין, ובכל מקרה כלפי שאלתך אין בזה נפקא מינה
בגלל שידעת אתה וחבריך עובדי הקבלן, שחברי הועד עלולים להשתמש בנשק השביתה
וזה חלק מיחסי העבודה הלגיטימיים אצלם ועל דעת כן השתלבתם בעבודה.

אך גם אם היה מדובר בפעולה פיראטית שאינה לגיטימית כלל ועיקר
יש לדון האם אפשר לחייב את מי שמונע מחברו להגיע למקום העבודה באבדן מעשי ידיו.

ביסודו של דבר זכותו של אדם לפיצוי בגלל אובדן ימי עבודה זה דין מפורש בתורה (שמות כא, יט):
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא.
חיוב שבת הוא אחד מחמשת החיובים של מי שחובל בחברו, ובזה שונה חובל בחברו מחובל בבהמת חברו,
שחובל בחברו חייב לשלם את אובדן ימי העבודה כאמור, וחובל בבהמת חברו פטור.
ובטעם הדבר כתבו תוספות בב"ק לג ע"א שכאשר נגרם נזק לממון כל ההוצאות ואובדן ההכנסה נכללים בשיווי החדש של הממון,
משום שזה שירכוש את הבהמה החבולה יקח בחשבון גם את הוצאות הריפוי ואת העובדה שבתקופת ההחלמה הבהמה לא תוכל לעבוד,
מה שאין כן באדם שאינו עומד למכירה, אובדן ההכנסה מעבודה זה נזק נפרד.

זה באשר למי שחבל בחברו וגרם לו להפסיד ימי עבודה בתקופת ההחלמה, ומה הדין כאשר לא פגע בחברו רק אסר אותו ומנע ממנו לעבוד?
הדבר מפורש בגמ' בב"ק פה ע"ב שגם אדם שלא חבל בחברו אלא רק מנע ממנו לעבוד, חייב לשלם לו 'שבת',
ובלשון הגמ: שבת – דהדקיה באינדרונא ובטליה; כלומר, דוגמא ל'שבת' בלי חבלה, כאשר אסר את חברו ובכך ביטל אותו ממלאכה.

והגמ` בב"מ (עו ע"ב) דנה בבעל הבית ששכר פועלים וחזר בו: "השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן –
אין להם זה על זה אלא תרעומת.
במה דברים אמורים – שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה – נותן להן שכרן משלם".

וכך פסק השו"ע בסי' של"ג סעי א.

ונחלקו הראשונים מדוע כאשר הפועלים כבר הגיעו למקום העבודה, בעל הבית צריך לשלם להם את שכרם.
תוספות (שם ע"ו ע"ב) כתבו שכאשר הגיעו כבר למקום העבודה בדרך כלל אין להם אפשרות למצא עבודה אחרת,
ובעל הבית חייב לשלם על הנזק שגרם להם. וזאת לפי ר"מ שסובר שדנים דינא דגרמי, כלומר מחייבים אדם על נזק שנגרם על ידו.
פירוש נוסף שמלאכת אותו יום היא כדבר האבד, ואחת ההתחייבויות של הבעה"ב לפועל ולהפך זה למנוע מצב של דבר אבוד.

ובספר קצוה"ח (סי` שלג ס"ק א) דן בדברי הראשונים הללו, והקשה לפי דברי תוספות :
מה ההבדל בין בעל הבית שחוזר בו ומונע מהפועל עבודה למי שמבטל כיסו של חברו – כלומר שמעלים כסף של חברו ומונע ממנו לסחור ולהרוויח – שפטור?
ותירץ שכאשר מונע מחברו מלאכה פוגע בגופו, וכבר למדנו שחובל חייב לשלם גם על שבת, וכאשר מבטל כיסו של חברו, פוגע בממונו.
אך כתב הקצות שיש מי שחולק על כך, הרמ"ה בטור בסי' ש"ה שכתב שאי אפשר לחייב במסגרת דינא דגרמי על 'שבת',
ובמקרה זה הנזק לא נעשה בידים אלא נגרם בגלל רשלנותו של בעה"ב, ולכן ניתן לחייב רק על נזק ממשי ולא על אובדן הכנסה.

נדון נוסף דומה בפוסקים, כאשר אדם הלשין על חברו לשלטונות וגרם לו למאסר ולאובדן ימי עבודה.
הרמ"א בסי' שפח סעי ז` פסק שבמקרה כזה המלשין הוא מזיק גמור וחייב מעיקר הדין.
והטעם מבואר בש"ך (ס"ק לט) ובקצות (ס"ק ח) שם, שאדם שחובל באדם חייב גם על אובדן הכנסה מדין שבת,
וכך גם אדם שמלשין על אדם חייב על הנזק העקיף שנגרם לו מזה שנכלא.
אך הש"ך חולק ומחלק בין מי שהכניס את חברו בידים לבית המאסר של השלטונות, שהוא מזיק גמור,
למי שהלשין על חברו, שאינו מזיק גמור.
והקצות דחה את החילוק וכתב שגם כאשר הכניס את חברו בידים למאסר, הרי מי שמקיים את המאסר בפועל הוא השלטון,
נמצא שחברו לא עשה דבר. והטעם של המרדכי הוא כנ"ל לפי תוספות, שבנזקי אדם באדם יש לחייב גם על נזקים עקיפים, אך כאמור דעה זו שנויה במחלוקת ראשונים.

לסיכום, ישנם שלשה מצבים:

א. אדם שאסר את חברו חייב לשלם לו את אובדן ימי העבודה מהתורה מדין שבת.

ב. אדם ששכר את חברו ולבסוף חזר בו באופן שחברו אינו יכול למצוא עבודה, אם חברו התחיל לעבוד,
אז אפשר לחייב את בעל הבית מדין דבר האבד שזה חיוב מיוחד בין פועל לבעל הבית.
אך אם עדיין לא התחיל לעבוד, יש מחלוקת האם אפשר לחייב את בעל הבית בגלל שגרם לפועל לאבד יום עבודה מדין שבת,
או שבאופן שהנזק נגרם באופן עקיף אין לחייב על שבת.

ג. כאשר אדם הלשין על חברו וגרם לו להאסר, פסק הרמ"א שהמלשין הוא מזיק גמור.
והש"ך מחלק בין מלשין למי שהכניס את חברו בידיים לבית המאסר של השלטון.
והקצות כתב שבין כך ובין כך הדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנזכרת, האם אדם שמנע מחברו יום עבודה בעקיפין חייב מדין שבת

ולשאלתך. כאמור, בודאי היה ידוע לך ולחברך שישנם עובדים ששייכים לוועד ויש להם זכות שביתה ועל דעת כן באתם לעבוד במקום
כך שאין מקום לתבוע על הנזק שנגרם לכם. ברם, אם היה בא אדם זר ומונע את העבודה במפעל
באופן כזה שלא היתה לכם אפשרות לממש את כושר ההשתכרות שלכם במקום אחר, הדבר היה תלוי במחלוקת הראשונים שהזכרנו.