מאבטח שקיבל מעיל ועליו סמל החברה, האם כשעוזב את עבודתו צריך להחזיר את המעיל?

שואל הלומד

מזגן שמטפטף בתוך הבית בשבת. האם מותר להניח דלי כדי לאסוף את המים?

יש לך משהו להגיב לנו?

5 Comments

  1. אורן ריבלין 23.12.2020 , 13:29השב

    משיב הלומד אורן ריבלין

    ע"פ החוק כל שנה החברה צריכה לספק לו ביגוד חדש
    בד"כ גם מחתימים על טופס שמחזירים את הבגדים על עבודה של פחות משנה.
    בדכ החברה לא לוקחת בחזרה כי המאבטחים האחרים לא רוצים משומש

  2. אילן יהודה ציון 23.12.2020 , 13:31השב

    משיב ה"ה אילן יהודה ציון הי"ו
    המאבטח אם לא נדרש להחזיר או שלא הותנה עימו מתחילת העסקתו להחזיר,
    יוכל לקחת את המעיל לעצמו. מכוון שכך הנוהג בעולם שהחברה מפרסמת את עצמה בעזרת פרטי לבוש אותם מחלקת,
    זאת למרות שהמעיל משמש כסימן היכר והוא חובה בעבודתו.
    זו דעתי. בברכה,

  3. יהונתן גולן 23.12.2020 , 13:32השב

    משיב ה"ה יהונתן גולן הי"ו

    תלוי, אם ניתן המעיל למתנה הרי זה שלו והסמל הוא פרסומת
    אך אם ניתן לו רק כהשאלה או לשימוש בעבודתו הרי צריך ליטול רשות כדי להמשיך ולהשתמש בו

  4. לימודי דעת 23.12.2020 , 13:37השב

    משיב הרב אורי גרילוס שליט"א

    בגדים שמקבלים מהעבודה
    כיום מצוי שמקבלים בגדים מטעם העבודה, כפפות ומעילים כובעים וכדו',
    וכן מוצרים כגון ספלים או מכשירי חשמל, מחשבים ניידים או נייחים וכן פלאפון, טאבלט, דיסק און קי, או תוכנות יקרות המותקנות לצורך העבודה.
    וכן יש לדון במכשירי עבודה כגון מעדר או מקדח וכדו'. האם הם שייכים למעסיק או שהם מוגדרים כמתנה לפועל.
    ונפק"מ לאחר סיום ההתקשרות בין המעסיק לעובד האם צריך להחזיר את הבגדים או החפצים שקיבל או שנחשבים נחלתו של העובד.
    תחילה נקדים את סוגית הגמרא בכתובות (נ"ד.) "איתמר: אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה.
    [כשגובים כתובה לאלמנה רב אומר ששמים את הבגדים שעליה ומורידים מכתובתה, ושמואל אמר שאין שמים]
    אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט. [ולענין שכיר שבעל הבית קנה לו בגדים הופכים הדיעות לרב אין שמים הבגדים בשכרו, ולשמואל שמים]
    רב כהנא מתני: וכן בלקיט, [ולרב כהנא המחלוקת גם בלקיט כמו לענין כתובה.] ומנח בה סימנא: יתמא וארמלתא שלח ופוק.
    [רב מניח סימן שלקיט ואלמנה הפשט והוצא] אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל,
    הלכתא כוותיה דרב; דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו – אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. [רב נחמן פסק כרב למרות שבמשנה נראה כשמואל שאין לבעל דין ממונו בבגדים שקנה לצורך אשתו]
    אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב. [רבא הקשה אם המשנה כשמואל מדוע א"כ הלכה כרב]
    אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב,
    מאי טעמא כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.
    [רב נחמן ענה שלאחר העיון הסברא כרב משום שאדם לא יקנה הבגדים אילו היה יודע שיוציאה ורק לצורך שתהיה אשתו קיימת תחתיו קנה]
    כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי, הוה קא ממטי להו לבי דינא,
    אמרי: זילא לן מילתא דתיזלי הכי. אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: הלכתא כוותיה דרב, דאמר: אלמנה שמין מה שעליה.
    הרא"ש (כתובות פ"ד סימן ל"ב) מבאר שלקיט הוא עני המלקט בביתו של בעל הבית ואין לו שכר קצוב ,
    ומה שבעל הבית נותן לו לפעמים מזון או בגדים, אינו בתורת שכר, ולכן כשעוזב צריך להחזיר הבגדים לבעל הבית [כדעת רב],
    אבל שכיר הנשכר לבעל הבית לזמן קצוב וקנה לו בעל הבית בגדים,
    אם יצא לפני זמנו כדין 'פועל יכול לחזור בו בחצי היום', הרי שצריך להחזיר הבגדים, שעל דעת כן לא הקנה לו שיצא טרם זמנו,
    אבל אם יצא בזמנו כיון שידע בעל הבית שדרכו של השכיר לעזוב בסיום העבודה, הרי שהיה לו להתנות עמו שיחזיר הבגדים, ואם לא התנה, הבגדים שייכים לעובד, מכיון שנתן לו בסתם גמר ומקני ליה. [הובא בב"י סי' של"ב במחודש ה]
    וכן הביא הכנסת הגדולה (סי' של"ב או' י"ב) בשם השלטי גבורים (כתובות כ"א. מדפה"ר) והוסיף שאם התנו ביניהם שאם יצא בסוף הזמן יקבל הבגדים, ואם יצא בתוך הזמן יחזיר הבגדים ומת בתוך הזמן, היורשים אינם מקבלים את הבגדים.
    להלכה
    הקצות החושן (סימן של"א ס"ק ב') מביא את דברי הרא"ש להלכה ופוסק שאם הבעל הבית קונה בגדים לפועל,
    אם עוזב עבודתו באמצע הזמן צריך להחזירם, אך אם יוצא בסוף זמנו אין צריך להחזירם.
    ודייק בספר מנחת פיתים שלשיטה זו אם הוציאו בעל הבית לפני הזמן אין הפועל צריך להחזיר הבגדים.
    בספר מנחת פיתים מדייק מדברי הרמב"ן (מלחמות כתובות כ"א. מדפה"ר) שחולק על הרא"ש וסובר שבין אם הוציא בעל הבית את הפועל ובין אם הפועל יצא בזמנו בכל אופן מחזיר הבגדים.
    ובשו"ת חסד לאברהם (חו"מ ח"ב סי' ט') מסכם להלכה, א) שכיר המושכר לזמן ויוצא הוא מעצמו תוך זמנו, בעל הבית מקבל הבגדים. ב) וכן שכיר שאינו מושכר לזמן אלא כך וכך לשבוע או כו"כ ליום בזה ובזה הדין עם הבעה"ב ליטול בגדיו מעליו לכ"ע. ג) שכיר בלתי מוגבל בזמן שהוציאו בעה"ב בע"כ, בזה יש מחלוקת. ד) וכמו"כ שכיר לזמן קבוע שהוציאו בעה"ב בזמנו או שלא בזמנו. ה) או שיצא אפילו מעצמו בזמנו בכל זה מידי פלוגתא לא יצאנו והמוציא מחבירו עליו לראיה.
    [והביאו בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' ר"כ להלכה וכתב שאפשר לטעון קים לי.] ועי' בדרכי חושן שנקט שהוי ספיקא דדינא.
    ועי' בפתחי חושן (שכירות פ"ז הערה כג) שהביא המחלוקת לענין בגדים ונראה שנקט שאם הבגדים אינם מיוחדים לעבודה אין צריך להחזירם,
    אבל בגדי עבודה שצריך אותם לעובד אחר פשוט שצריך להחזיר.
    וכתב בכסף הקדשים (סימן שלג סעיף ג) שאפילו במקום שצריך להחזיר הבגדים, יש לפועל זכות קדימה בבגדים עצמם,
    והיינו שיכול לשלם תמורתם, וביותר אם יודע שבלא"ה ימכרם בעה"ב,
    אבל אם צריך בעה"ב לבגדים עבור פועלים אחרים שישכור, צריך להחזיר הבגדים עצמם.

    תוספת ביגוד לשכר
    עי' בפתחי חושן (שם) שפשוט שבזמננו שנהוג לתת מענק ביגוד לעובדים, שאינו אלא כתוספת לשכר,
    ולא שייך בזה כל מה שנאמר לעיל, ובפרט שגם עפ"י מנהג המדינה אין צריך להחזיר, וכן בספרות מקצועית וכדומה.

    פועל שקיבל מתנות מבעל הבית
    עי' במחנה אפרים (שכירות סי' כ"ב) שדן במשרת שמשכיר עצמו אצל בעל הבית לזמן קצוב
    ותוך זמנו נתקוטט השכיר עם הבעל הבית והתריס פניו עמו ומחמת כן לא רצה הבעל הבית שהמשרת ישב אצלו ומבקש בחזרה את המתנות שנתן לו מקודם. והרחיב בכך מהסוגיא והראשונים שהבאנו ועוד,
    ומסקנתו שיש לחלק בין מתנה הניתנת לפועל שהיא לצורך בעל הבית כגון תכשיטים המיועדים להראות כבודו,
    אבל מעות או שאר מתנות שהם לטובת הפועל אין צריך להחזיר מכיון שבעל הבית הוציאו. ואם יצא הפועל מעצמו צריך להחזירם.
    ועי' בפתחי חושן (שם) שהביא דבריו להלכה ונמצא שכל דבר שהפועל מקבל לעצמו בתורת מתנה הרי שאינו צריך להחזירו,
    אך חפצים שמקבלם לצורך המעסיק צריך להחזירם.
    ועי' שו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן רכ) שהביא דברי המחנ"א להלכה וכתב שצריך להתיישב מה נחשב מתנה ומה לא לענין הסברא אם ניתן לפועל למרות שיודע שיצא או שניתן רק על דעת שישאר עם בעל הבית.

    העולה לדינא:
    א. בגדים הניתנים לעובד וניכר שהם לצורך עבודתו ומשתמשים בהם אח"כ לעובדים אחרים, צריך להחזירם.
    ב. בגדים פשוטים שרגילים לקנות לעובד, אם יוצא בזמנו או מפוטר יכול להשאירם אצלו ואם התפטר צריך להחזירם.
    ג. תוספת ביגוד אין צריך להחזיר.
    ד. מתנות לחגים נראה לי שאין צריך להחזירם משום שניתן לעובד. [ויש לעיין אם מותר לקחתם אם יודע שרוצה להתפטר מיד.]
    ה. מכשירים מקצועיים אם רגילים להשתמש בהם ולהעבירם מפועל לפועל נראה פשוט שצריך להחזירם, אך מכשירים שיש להם בלאי ואין רגילים להעבירם מאחד לשני נראה שהפועל יכול להחזיקם בסיום העבודה.
    ו. תוכנות מחשב נראה לכאורה שניתן לעובד לצורך העבודה אך אין רגילות לדרוש את מחיקתם לאחר סיום העבודה,
    וכן לענין דיסק און קי נראה לי שאין רגילות להחזירו.
    ז. סודות מקצועיים וכדו' אסור לקחתם בסיום העבודה. [שבט הלוי שם]
    ח. בכל האופנים צריך הבחנה מה נחשב כניתן לצורך הפועל ומה נחשב כרכוש הבעלים. ונראה שמכשירים יקרים ביותר שניתנים לפועל לצורך ביצוע העבודה צריך להחזירם אפילו לאחר כמה שנים. והכל לפי הענין.

  5. חגי בן משה 27.12.2020 , 22:00השב

    בס"ד – ערוך השולחן בסימן של"א הביא נידון שפועל לובש לבוש של בעל הבית .למרות שפועל יכול לפסוק באמצע היום הרי שאם הוא תוך זמנו צריך להחזיר את הלבוש של בעל הבית אך באם הוא בסוף זמנו אין הוא צריך להחזיר והכל לפי המנהג שנהוג באותו מקום .שכל שיש מנהג הרי ששכרו את הפועל על דעת מנהג המקום .ואם היה תנאי או סעיף בחוזה העסקה תנאי זה גובר שכל תנאי שבממון קיים כמובא בכמה דוכתי.

השאר תגובה

דילוג לתוכן