שואל הפונה רוני ע. 

על פי מקורות ההלכה היהודית,
מה הדין להיום – מה קודם למה?
מזונות האשה או חוב הבעל לאחרים?

אומר המשתתף ב.ו

במזונות, המזונות קודמים לחובות אחרים.

תשובת הדיין הרב עידו שחר

ניכר מתוך שאלתך שיש לזה איזה רקע בעניין, וארחיב מעט.

במשנה בערכין (כג ע"ב) מבואר שכאשר באים לגבות ממי שקיבל על עצמו לשלם להקדש את ערכו של חברו,
מתחשבים בו, ובלשון הגמ` "מסדרין לבעל חוב".
משמעות הדבר שדואגים לו לצרכים הבסיסיים המפורטים במשנה שם:
"נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפליו".
ובכל זאת מבואר במשנה שדואגים רק לו אבל לא לאשתו ובניו.
והטעם מבואר בגמ' (שם כד ע"א) שכתוב בפסוק "אם דל הוא מערכך",
ולמדו חז"ל "הוא מערכך ולא אשתו ובניו מערכך". כלומר צריך להתחשב באדם דל ולהפחית מהערך –
מה שגובים ממנו בגלל התחייבות זו – אבל לא מתחשבים באשתו ובניו.

ולמד מזה הרמב"ם (הל` מלוה פ"א ה"ז) בדרך ההיקש שגם כאשר בעל חוב בא לגבות מהחייב,
מתחשבים בו אבל לא באשתו ובניו. ולכן פסק: "ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם".

ובהלכה ח` (שם) כתב: "מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה
כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה ותפסה האשה מטלטלין מנכסי הבעל כדי שתזון מהן מוציאין אותן מידה ונותנין לבעל חוב
שאפילו היה בעלה עמה לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע לו כל חובו".

וכתב הב"י בשם ספר התרומות (ש"א ח"א סי` ד) שגם את ההלכה הזו למד הרמב"ם מהשוואה לדיני ערכין,
שגם שם האישה קדמה לגבאי של ההקדש שמעריך את חובו של הבעל, ובכל זאת גובים מנכסיו ולא משאירים למזונותיה.
ומדוע החוב למזונות האישה גרע מחוב לערכין או לאדם אחר? משיב בעל התרומות: "ששיעבודו של מלוה הוא מן התורה
וכדעולא דאמר שעבודא דאורייתא (ב"ב קעה:) ומזונות אשה ובניה מדרבנן הילכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן".

ובעל התרומות מוסיף שגם כאשר האישה לקחה הלוואות לצורך מזונותיה וכתבה למלוה שטר חוב,
הבעל חוב של הבעל קודם לבעל חוב שלה, בגלל שהבעל לא חייב דבר לזה שלוותה ממנו אלא לה,
וזכות התביעה שלה פחותה מזכות התביעה של הבעל חוב של בעלה.
אמנם, כאשר גם הבעל חוב של הבעל תובע מלוה שהלוה בעל פה, התביעה של האישה אינה פחותה מתביעתו,
ולכן חולקים את נכסי הבעל. כמו כן, כאשר הנכסים המשועבדים של הבעל הם מטלטלין, אין יתרון לבעל חוב,
משום שמתחילה לא סמך על המטלטלין כאשר הלווה לבעל, ולכן השעבוד של שניהם שווה, וחולקים.

והשו"ע בסי' צז סעיף כד הביא את דברי הגמ` ודברי הרמב"ם ובעל התרומות להלכה. ועיין גם בפת"ש שם ס"ק יא בשם רעק"א.

והקשה הסמ"ע (שם ס"ק נז):

הרי יש אומרים שמזונות אישה מהתורה. אם כן לשיטתם אין סיבה להעדיף את הבעל חוב?
והשיב שהתורה חייבה את הבעל לזון את האישה כמו שזן את עצמו, וכעת אין לו אפילו בשביל עצמו.
ומי שחייב את הבעל לטרוח ולהביא לאישה מזונות אפילו כשאין לו, הם חכמים, ולכן ההתחייבות לבעל חוב שהיא מהתורה, קודמת.

העולה מהאמור, שהתחייבות לבעל חוב קודמת למזונות אישה, בין כאשר מדובר במזונות עתידיים ובין כאשר מדובר במזונות עבר.
ואפילו כאשר האישה לקחה הלוואות בשטר או בעל פה כדי לממן את מזונותיה, הבעל חוב של הבעל קודם.
אמנם, כאשר הבעל חוב של הבעל תובע הלוואה שהלווה בעל פה, או כאשר הבעל מחזיק במטלטלין, אין יתרון למי מהצדדים, ויחלוקו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן