"והשיאנו ד' אלוקינו את ברכת מועדיך…"
עברנו ימים גדולים
מלאים בעבודת ד', תפילות, מצוות,
חגים וזמנים לששון
עכשיו,
רגע לפני שגרה ארוכה ופסק זמן משמעותי עד לרגל הבא,
יש בפינו בקשה אחת:
"והשיאנו ד' אלוקינו את ברכת מועדיך".
שיישארו איתנו הימים האלה,
שהעגלה שלנו תישאר טעונה
בכל המטען הרוחני שאפשר לקבל מהחגים
שלא נישאר רק עם
המשקל, הזיכרונות המשפחתיים (חשוב!),
העייפות והקושי לחזור לשגרה.
"והשיאנו" – איך עושים את זה?
נשמח שתשתף אותנו כאן למטה מה הדרך שלך
כדי שהחג לא יעבור עלינו
בלי להשאיר חותם רוחני לכל השנה.
יישר כוחך!
נ.ב.
ימים אחרונים לממש כאן את השובר האישי שלך

5 תגובות
שלום לכולם.
"והשיאנו" – מלשון "שיא".
כלומר, שנזכה לשאת איתנו את השיאים שהגענו אליהם.
לא לרדת לגמרי חזרה למטה. הדרך לכך היא להכניס את השיאים האלו לסדר היום.
מי שהתרגל לקרוא מזמור תהילים בכל יום בחג – שימשיך.
מי שהרגיש קרבה בתפילה – שיקבע זמן של שתיקה לפני תפילת שחרית.
זה לא חייב להיות גדול. הרעיון הוא לשמור על עקביות.
אצלנו בישיבה הרב היה אומר אחרי החגים:
"עכשיו נבחן אם באמת התפללתם בסוכות".
אם העבודה לא ניכרת בחול, סימן שהיא נשארה רק באוהל.
לכן אני כותב אחרי כל חג נקודות לימוד או הנהגות שקיבלתי, ומנסה לשמור עליהן עד הרגל הבא.
זה כמו סיכום דינים והלכות: אם אתה לא מסכם, אתה שוכח.
אני מרגיש שהדרך היחידה לשמור ולשמר את ההשפעה,
זה ללמוד את זה. לא רק להרגיש.
אחרי כל חג אני מחפש מאמר חז"ל או שיחה בבעלי המוסר על משמעות הזמן.
הלימוד נותן לזה מסגרת שנתפסת בשכל, ואז זה נטמע באמת.
העיקר זה לזכור שכל יום יש בו "מועד" קטן.
אם אדם חי עם תחושת שליחות, אז גם יום חול נהיה קדוש.
אני קם בבוקר ואומר לעצמי:
מה ד' רוצה ממני היום?
הרמב"ם כותב שכוונת כל המצוות היא להביא לאהבת ה' וליראתו.
אז אם במועד קיבלתי התעוררות, אני צריך לתרגם אותה למעשה הלכתי.
לא מספיק "תחושה".
כמובן שצריך להקפיד לקבל משהו קטן ממש, כמו שכבר פירטו בעלי המוסר, כדי שתהיה אפשרות לעמוד בזה.
דוגמה ממני, לברך ברכת המזון מתוך סידור.
הקבלה הקטנה הזו הופכת את החג למשהו שממשיך לפעול בי כל השנה.