האם בית כנסת נחשב כחצר הדיוטות או כהקדש?

//האם בית כנסת נחשב כחצר הדיוטות או כהקדש?

האם בית כנסת נחשב כחצר הדיוטות או כהקדש?

בית כנסת
בנוגע למחלוקת קצות החושן ואגודה בסימן רמ` סעיף א` האם בית כנסת חשיב כחצר הדיוטות או כהקדש, מה העיקר לדינא, ומה הנפקא מינה?
ולשיטת האגודה איך הגבאים יכולים להוציא חלק מהכנסות בית הכנסת על דברי חולין?

תשובת הדיין הרב עידו שחר שליט"א

שלום וברכה לשואל

קיצרת בשאלתך, ואני ארחיב.

המג"א בהל` בית הכנסת סי` קנד ס"ק כג הביא את דברי האגודה שכתב שמי שמצא מציאה בחצר ביהכנ"ס זכה בו בגלל שאין יד להקדש. המג"א מסכים עם דבריו ומביא ראיה ממשנה במסכת שקלים, ראה במחצית השקל שם שפירש הראיה. האחרונים על המקום, הדגול מרבבה, החתם סופר, ורעק"א, וקצוה"ח (ס"ק א) ונתיבות המשפט (בהקדמה) בחו"מ סי` ר`, כולם עוררו שדברי האגודה מבוססים על דברי הגמ` במסכת בב"ב דף עט ע"א לפירוש הרשב"ם ותוספות. בגמ` שם מבואר שמים שזרמו לבור של הקדש, אין בהם דין מעילה כמו בשאר הקדש. ופירשו הרשב"ם ותוספות מדוע הבור לא זוכה להקדש? מפני שאין יד להקדש. ועוררו האחרונים, שהרמב"ן ביאר אחרת, שהבור זוכה להקדש, אבל דין מעילה ישנו רק כאשר אדם הקדיש. וכתבו האחרונים שלפי זה אין הוכחה מהגמ` לדברי התוספות הרשב"ם ובעל האגודה. הערה נוספת של בעל התוי"ט (מעילה פ"ג מ"ו), מדוע אין יד להקדש באמצעות הגבאי שיהיה שליח של ההקדש ויזכה עבורו? גם הערה זו זכתה להתייחסות של האחרונים הנ"ל.

הערה נוספת של בעל קצוה"ח, שגם לפי תוספות והרשב"ם שאין יד להקדש הרי בתי הכנסת אינם הקדש אלא חצר השותפים, כמו שכתב הריב"ש וכמו שמבואר בגמ` בנדרים פרק חמישי (מו ע"ב) שבית הכנסת הוא כמו רכוש של כל בני העיר, ואם שניים מבני העיר נדרו הנאה זמ"ז, אסור להם להיכנס לביהכנ"ס.

אמנם גם לדעת הקצוה"ח מציאה בבית הכנסת שייכת למוצא ולא לבני העיר השותפים בביהכנ"ס, משום שמדמה למשנה בב"מ מצא בגל או בכותל וכו` שלא זכה בעל הגל והכותל מהטעמים המפורשים שם, וכך גם השותפים בביהכנ"ס לא זכו במציאה.

אמנם בעל נתיבות המשפט שם כתב שדברי האגודה מתיישבים עם דברי הרמב"ן, משום שגם לפי הרמב"ן שסובר שיש יד להקדש, היינו שהגזבר הוא שליח של הקדש, וידו כיד ההקדש. ושליחות מועילה רק כאשר השליח לא חב לאחריני, ובמציאה השליח חב לאחריני כאשר זוכה בה ומונע מאחרים את האפשרות לזכות במציאה.

הנתיבות גם משיב לקושית הקצות וכותב שבית כנסת הוא באמת חצר השותפים אבל השותפים מקדישים את השימוש בביהכנ"ס לשמים.

ונראה מדברי האחרונים הנ"ל בשו"ע או"ח שלא הזכירו את קושית הקצות, שהם סוברים כדעת הנתיבות.

לסיכום:

כתב האגודה שהמוצא מציאה בביהכנ"ס הרי היא שלו, בגלל שאין יד להקדש וביהכנ"ס לא זוכה להקדש. האחרונים כתבו שדברי האגודה הם לפי תוספות והרשב"ם, אבל לפי הרמב"ן יש יד להקדש. והנתיבות כתב שגם הרמב"ן יודה לדברי האגודה. הקצות עורר שאלה נוספת, שבית כנסת אינו הקדש אלא ממון השותפים, והנתיבות השיב שהשותפים מקדישים את השימוש לגבוה. מדברי שאר האחרונים נראה שהסכימו עם דברי הנתיבות בעניין זה.

לכן למעשה המוצא מציאה בביהכנ"ס צריך לחשוש לדעת הרמב"ן שסובר שיש יד להקדש וחולק על הרשב"ם והתוספות ובעל האגודה.

אך יש לעורר דבר נוסף, שגם לפי הרמב"ן שסובר שיש יד להקדש, וכם אם נקבל את דברי הנתיבות שסובר שהשותפים מקדישים את השימוש בביהכנ"ס, הרי פסק הטור חו"מ סי` ריב שהקדש בזמנינו הוא חולין, כמו כספי צדקה, בגלל שאין בזמן הזה מציאות שמקדישים לבדק הבית. וכך פסק השו"ע שם סעי` ח`. ואם כן בכל מקרה מציאה בבית כנסת אינה הקדש אלא לכל היותר היא כמו ממון שניתן לצדקה. ולפי זה גם לפי תוספות והרשב"ם שסוברים שאין יד להקדש, לצדקה ודאי יש יד כמו שמבואר בגמ` בכמה מקומות שיד הגבאים כיד העניים.

והטור כתב דין זה בהקשר אחר, האם הקדש בלב נקרא הקדש, ומסיק שהקדש בזמן הזה הוא חולין כמו צדקה, ולכן לא די במחשבה בלב. ובזה יש מחלוקת ראשונים וגם סתירה בדברי השו"ע. עיין ביו"ד סי` רנח סעי` יג ברמ"א, ועיין בנושאי כלים שם, ובספר בית הלל שם שציין לדברי השו"ע והרמב"ם במקומות אחרים שכתבו שמועיל הקדש לצדקה גם בלב.

אמנם, במהרי"ק סי` קסא הביא את מחלוקת הראשונים וכתב שהקדש לביהכנ"ס שונה מהקדש רגיל לצדקה, בגלל שבית כנסת הוא מקדש מעט, ואנו מתייחסים אליו כמו להקדש לבדק הבית. אך כל דבריו שם מתייחסים לשאלה האם אפשר להקדיש בלב, אבל לאחר ההקדש, יש לממון שהוקדש דין חולין, כמו מעות שנתנו לצדקה.

ושבתי וראיתי שהדברים מפורשים בשו"ע חו"מ סי` צה סעי` א` שפסק: "והקדשות שאמרו, דוקא הקדש גבוה, אבל הקדש לעניים או לבית הכנסת או לספר תורה וכיוצא בזה, נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט". והש"ך שם ס"ק ו` מפרש מדוע, בגלל שהקדשות בזמה"ז הם חולין, וכמו שפסקו הטור בסי` ריב והרא"ש. ולא ציין למחלוקת הראשונים הנ"ל לגבי צדקה בלב. מבואר שבזה אין מחלוקת שהקדש לבית הכנסת הוא חולין גמור, ודינו כדין כספי צדקה.

ואם כן תימה על כל האחרונים שלא עוררו שאלה זו, וצ"ע.

ובאשר לשאלתך השניה האם גבאי בית הכנסת רשאים להוציא כספים למטרות שהן חולין. לא פרטת למה כוונתך לכן אשיב בקיצור.

בשו"ע יו"ד סי` רנט סעי` ב` נפסק שמי שהקדיש דבר מה לבית הכנסת, בני העיר יכולים להשתמש במוקדש למטרה אחרת ובלבד שלא מדובר בדבר שקדושתו פחותה. וכתב הרמ"א שבמקום שיש מנהג, הולכים אחר המנהג, בגלל שכל המקדיש עושה זאת על דעת המנהג. ובשו"ע בסעיף ג` פסק שמי שהקדיש מנורה לבית הכנסת ונשתקע שמו, יכולים בני העיר להשתמש בה למטרות אחרות, אפילו של רשות – כלומר של חולין. וכתב הש"ך שם על המקום שרק הציבור יכולים לעשות כן, אבל הגבאי לא מוסמך לעשות כן. ומפנה למה שכתב בסי` רנו ס"ק ח` שגבאי לא מוסמך להשתמש במה שהוקדש לדבר פחות יותר. וזו גם דעת הגר"א בסי` קנו שם.

קיצרתי, והעולה מהמקובץ, שכאשר שם המקדיש על המוקדש הוא יכול למנוע שימוש אחר למטרה פחותה יותר, אבל כאשר אין שמו על המוקדש, הוא לא יכול למנוע מהציבור להשתמש למטרות אחרות, אפילו חולין. אבל מהגבאי אינו רשאי להשתמש למטרה של חולין. אבל כאשר יש מנהג שהגבאי משתמש למטרות שונות ומגוונות, כל מי שמקדיש עושה זאת על דעת המנהג.

אחתום בברכה

עידו שחר

לימודי דעת

2019-07-10T12:44:07+00:00

השאר תגובה