קריאת הגדת פסח
כבוד הרב,
מנהג קריאת הגדת הפסח – ממתי? ולמה לא לספר בע"פ בסיגנון אישי
תודה
מנשה ב.
כאן תוכל לקרוא ולשאול בענייני רבנות
קריאת הגדת פסח
כבוד הרב,
מנהג קריאת הגדת הפסח – ממתי? ולמה לא לספר בע"פ בסיגנון אישי
תודה
מנשה ב.
כאן תוכל לקרוא ולשאול בענייני רבנות
כתוב במשנה מפורש שבני הכפרים מקדימים את שמיעת המגילה כאשר הם מגיעים לעיר
כמובן צריך לראות כמה ימים לפני אבל עכ"פ ודאי שניתן להקדים
לגבי השאלה האם לנסוע במיוחד בשבילו השאלה האם אתה לא מפסיד מצוות אחרות בשביל לזכות יהודי לשמוע מגילה במקרה שהוא יכול לצאת יד"ח גם מתוך חומש
או"ח סימן תרפח סעיף ז עיין גם במשנה ברורה שם ליתר הבנה
או"ח סימן תרפח סעיף ז
שלום רב
נוסח ההגדה נתקן בזמן התנאים ולא ברור מי התנא שסידר את ההגדה ,בכל מקרה נהגו את נוסח ההגדה בגלל שהוא לוקח את הפסוק של כי תבוא ומתמצת אותו ומסביר אותו בקצרה וכל ענייני יציאת מצרים נמצאים בו בקצרה.
ואמנם כל מה שיוכל לספר בעצמו בלשון שלו זה הכי טוב ומבורך
מתחיל בחלק קצר, והוא העיקר. מי שירצה יוכל לקרוא בהמשך דברים ארוכים יותר.
1 – חלק קצר: קבצים שאשלח לכל מבקש
א – הגדה מחולקת לעמודים עם כותרות בצורה שבה קל לראות מה עושים ולמה, איך כל קטע נמשך מהקטע הקודם ואיך כל קטע זורם לקטע הבא באופן טבעי.
הסדר הוא סעודה חגיגית שהיא מעין סעודת הודיה לאומית. סעודת הודיה מורכבת משלושה דברים המשולבים זה בזה: סעודה חגיגית, סיפור לכולם על המצוקה וההצלה, והודיה. בסעודת ההודיה הלאומית שלנו שזורים סיפור המצוקה הנוראה וההצלה על ידי ה', המניע אותנו לשיר פיוטי הודיה והלל לה'.
רעיתי ואני ערכנו סדר פסח בצה"ל עם ההגדה הנ"ל חמש פעמים בעשר השנים האחרונות (חיל הרפואה, חיל הים, חיל האויר, בסיס חי"ר, ובסיס חינוכי למפקדים). תגובה מצויה לשימוש בהגדה זו היתה (גם של חיילים חילונים), "עכשיו קראתי את כל ההגדה בפעם הראשונה, והבנתי מה אנחנו עושים."
ב – יש בהגדה זו גם השלמת דרשות לפרשת "ארמי אובד אבי". הוראת המשנה (והרמב"ם) היא שיש לדרוש את כל הפסוקים בפרשה ("עד שיגמור כל הפרשה כולה"). הסבר לכך בקטע הארוך להלן.
ג – אשמח גם לשלוח לכל מבקש קבצים שמאפשרים להדפיס רק את ההשלמה הנ"ל (עמוד אחד), עם הסבר קצר למה ואיך ראוי לעשות זאת. אפשר להדפיס בצבע ואפשר להדפיס בשחור-לבן.
ד – רשות נתונה להעביר את הקבצים בדוא"ל לבני משפחה ולחברים לשימוש פרטי, ולהדפיס כמה שרוצים לשימוש פרטי במשפחה, אך לא לשימוש מסחרי.
2 – חלק ארוך: איך נוצרה ההגדה שלנו, שבה משיבים לשאלת הבן החכם המפורטת ("מה נשתנה הלילה הזה?") בארבע דרכים שונות
לפע"ד בזמן המקדש לא דרשו פרשת "ארמי אובד אבי" – שהוא "מקרא ביכורים" – בליל הסדר בכלל. הדבר היה נראה להם משונה מאד, כיוון ש"מקרא ביכורים" נאמר במקדש אחרי שבועות על ידי מי שהיה מביא את פירות הביכורים שלו למקדש.
אני מתאר לי כי בזמן המקדש
א) סיפר כל אחד על יציאת מצרים בליל הסדר לפי כוחו ולפי כוח ההבנה של בניו,
ו/או
ב) כל אחד קרא/דרש: אחת מארבע התשובות שבתורה, במיוחד התשובה לבן החכם (בדברים ו, כ והלאה): "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" (כל זה מלמד כי מטרת יציאת מצרים היתה הכניסה לא"י כדי לחיות בה בתור ממלכת כהנים וגוי קדוש),
ו/או
ג) אמרו שלושה דברים כמו שפירט רבן גמליאל, דהיינו המשמעות הסמלית של שלושת המאכלים שהם מצוה לאכול אותם ושאכלו אותם בזמן המקדש: פסח, מצה ומרור (שהרי כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה שמצות זכירת יציאת מצרים היא לדמיין בצורה החזקה ביותר האפשרית שיוצאים עכשיו – ברגע זה – משעבוד מצרים, ואת זה עושים בעזרת דברים מוחשיים ואכילתם ובליעתם לתוך הגוף).
אחרי החורבן, ואולי דווקא אחרי דיכוי מרד בר-כוכבא באכזריות נוראה על יד הרומאים, התחילו לספר יציאת מצרים בליל הסדר בארץ ישראל על ידי שדרשו כל פרשת "ארמי אובד אבי" = "מקרא ביכורים".
עשו זאת מכמה סיבות:
א) משום שהפרשה מתחילה בגנות (אבותינו נודדים בלי ארץ שלהם, כמו אברהם עצמו וכמו צאצאיו, וכמו שאמר ה' לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ולכן העם המארח הפך אותם לעבדים) ומסיימת בשבח (ה' הכניסנו לארץ ישראל – ארץ שלנו שאנו שולטים בה במקום להיות זרים בארץ לא לנו שאחרים יכולים להפוך אותנו לעבדים – ובנה לנו בית מקדש). זאת היא דרך לספר את סיפור המצוקה וההצלה בדרך האמורה להביא אותנו לשמוח בארץ ישראל ולהודות לקדוש ברוך הוא על שהוציאנו ממצרים, הזכירה וההודיה היא מטרת זכירת יציאת מצרים בליל הסדר. כדי שדרשת "פרשת ארמי אובד אבי" תשיג את המטרה השלמה לסעודת ההודיה הלאומית – סיפור המצוקה וההצלה – קבעו במשנה שחייבים לדרוש את הפרשה עד שיסיים את כולה.
ב) דרשו ארמי אובד אבי גם מתוך רצון לשמור על מודעות הציבור לבניין המקדש והבאת ביכורים בו בקיץ, דבר שאבד לנו בחורבן ושנאסר באכזריות על ידי הרומאים אחרי שהביאו ביכורים בימי מרד בר-כוכבא.
ג) דרשו גם משום שאסרו הרומאים על יהודים לומר כל דבר שיכלו הרומאים לפרש אותו כקריאה למרד (כמו שהרגו הרומאים בתלייה על צלב עשרות אלפים למעלה ממאה שנה קודם לכן, כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית – וכנראה הנוצרי היה אחד מהנרצחים אז) – ולכן במקום סיפור יציאת מצרים כמו בזמן המקדש, קראו ודרשו מקרא ביכורים בתור "קריאה דתית" לא בזמנה הנכון, ולא למרד (אולי כמו שהעבירו את תקיעת השופר לתוך מוסף כדי להראות לשונאינו שהתקיעה היא מעשה דתי ולא קריאה למלחמה.
ד) גם דרשו בתחילת "ארמי אובד אבי" רמז למה שעבר/שעובר עליהם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו וגו', כדי לעודד את היהודים המדוכאים על ידי הרומאים על ידי זכירת מצוקה קודמת שהציל אותנו ה' ממנה.
בבבל לא יכלו לומר את מה שהמשנה הורתה לומר בדרך של "הכל או לא כלום", כי לא יכלו לומר את הפסוק האחרון, "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת" וגו' – הן משום שזה לא היה נכון, ולא היה גורם שמחה אלא עצבות, והן כדי לא לתת לאף אחד את הרושם שהקב"ה רצה שנישאר לנצח בארץ גלות (טעות של רבים במהלך הדורות, הן בבל, הן ספרד, הן "וילנא" או "ברלין" שהיו כביכול ירושלים רוחני של עם ישראל – או ניו יורק וכדומה). אם "הכל או לא כלום", אזי כיוון שלא יכלו לומר בבבל את הפסוק האחרון בפרשת "ארמי אובד אבי", לא אמרו את פרשת "ארמי אובד אבי" בכלל.
בבבל היו שאמרו כמו שהאמורא שמואל בעיר פומבדיתא אמר, שהתחיל עם "עבדים היינו" וגו' (התשובה לחכם שהבאתי לעיל), אך לא השלים את התשובה כדברי הפסוקים שאמרו בזמן המקדש, כי לא יכול היה לומר "למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ" וגו' – אך יכול היה לומר את ההתחלה, כי אמירה זו לא היתה מוגבלת על ידי המשנה לאמירת "הכל או לא כלום". והיו אחרים בבבל שאמרו כמו שאמר האמורא רב בעיר סורא, "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" וגו' והביאו את הפסוק מסוף יהושע וגם את זה לא אמרו עד הסוף "ואוציא את אבותיכם ממצרים" וגו' "ואביא אתכם אל ארץ האמורי" וגו' "ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה וערים אשר לא בניתם" וגו' – כי גם אמירה זו לא קבעה המשנה כי יש לומר אותה במלואה.
עברו מאות שנים בארץ ישראל שבהן עשו כהוראת המשנה ודרשו פרשת "ארמי אובד אבי" עד שגמרו את כל הפרשה כולה, כולל "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו" וגו'. בתקופה שאחרי עריכת המשנה, לקראת סוף המאה השלישית או ברביעית לסה"נ (כך הוכיח פרופ' מאיר בר-אילן במאמר יסודי שניתן לראותו באינטרנט) כתב מאן-דהו את הפיוט המסיים את דרשת פרשת "ארמי אובד אבי" ומעביר את קוראי ההגדה לתחילת ההלל ולאמירת הדברים שרבן גמליאל חייב לומר כדי להסביר את המשמעויות הסמליות של מאכלי המצוה של ליל הסדר. כוונתי לפיוט "אילו הוציאנו ממצרים" ("דיינו"), המסתיים במה שדרשו עד סוף הפרשה מיד לפני אמירת הפיוט. בסוף הפיוט אומרים "והכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה" – בתור שיא הסיבה שיש לנו להודות לקב"ה, וכמו שדרשנו "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו" וגו'.. הרי משמעות הפיוט היא "אילו … דיינו [= די לנו בזה כדי שנהיה חייבים להודות לקב"ה], על אחת כמה וכמה … כיוון שעשה לנו את כל הדברים האלה – לפיכך חייבים אנחנו להודות" וגו'. זהו מעבר מהסיפור להודיה, בפרקי הלל הראשונים. מכל מקום, המשיכו לדרוש את הפרשה בארץ ישראל כמו שחייבה המשנה, מאות שנים.
בינתיים בבבל, היו שאמרו כרב, והיו שאמרו כשמואל. באף מקום הגמרא לא אומרת בזה את מה שאמרו במקומות אחרים שטוב לכולם לאמור את כל הדברים השונים שאנשים שונים אומרים (כמו ב"מודים דרבנן", ועוד).
אלא, אני משער (השערה בלבד) כי הדברים התפתחו בדרך זו: מתלמידי רב היו שנסעו לפומבדיתא או שהתחתנו עם בנות משם, ומתלמידי שמואל היו שנסעו לסורא או שהתחתנו עם בנות משם, ובמהלך מאות השנים יותר ויותר אנשים ונשים בבבל התחילו לומר את שני הדברים, לפחות בשביל שלום בית. ואחרי חתימת התלמוד, כאשר בימי הסבוראים כבשו המוסלמים את בבל, ויצרו לחץ אדיר להתאסלם, יהודים מהמקומות השונים התחילו ליצור אחידות יהודית בצורה יותר ויותר גלויה ומוסכמת, במטרה לחזק את היהדות על ידי האחדות, והתחילו כולם לומר גם את דברי רב וגם את דברי שמואל. כמדומני שגם מבני ארץ ישראל היו שירדו לבבל אחרי סיום הירושלמי, בגלל מצוקות שונות קשות בארץ ישראל. יתכן כי אז התחילו לומר בבבל גם את דרשת פרשת ארמי אובד אבי כמו שאמרו בארץ ישראל, אלא שלא יכלו לומר את כולה, כי לא יכלו לומר "ויביאנו אל המקום הזה" – ולכן כבר עשו זאת שלא כפי שהמשנה הורתה, והפסיקו לומר דרשות על "ויביאנו אל המקום הזה". נשאר רק הרמז לכך שהיו עושים זאת קודם לכן בארץ ישראל, בסופו של הפיוט "אילו הוציאנו ממצרים" שהתחילו לומר אותו רק בסוף הדרשות על מכות המצרים מהפסוק "ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". אכן, נשמע טיפה משונה לסיים דרשות על המכות ולא להזכיר "ויביאנו", ובכל זאת לסיים את הפיוט "אילו הוציאנו ממצרים" ב"והכניסנו לארץ ישראל" וגו'. אך ככה התפתחה ההגדה. במרוצת השנים, כידוע, הקהילה היהודית בארץ ישראל נחלשה וגברו עליה כמה וכמה ממנהגי בבל – כולל אמירת הגדה שכללה גם את הוראת המשנה – בצורה קטועה – וגם דברי רב וגם דברי שמואל. (דוגמה נוספת להתגברות הנהוג בבבל על היהודים בארץ ישראל: שמירת ראש השנה ביומיים הראשונים של תשרי במקום רק ביום א' בתשרי.)
הצעתי לפני יותר משלושים שנה כי יהודים הגרים בארץ ישראל – במדינת ישראל – יכולים להתחיל לומר חלק זה של ההגדה בדרך שהמשנה והרמב"ם הורו לומר. התחלתי בללמד לאנשים את החלקים של ההגדה לפי מה שעולה מתיאורי חז"ל את המבנה. התברר לי כי כמעט כל יהודי לא "ראה את היער" בגלל עיסוק עם "עצים", וכן בגלל הצגת הדברים ברוב ההגדות המודפסות. לדוגמה, כמעט כולם מציגים את "יכול מראש חודש" בתור סעיף חדש/נפרד, כאשר לפע"ד הוא המשך של הדרך שבה יש להתייחס לבן שאינו יודע לשאול: "את פתח לו", זאת אומרת, תגיד לו פסוק ופתח את פיו ואת ראשו ואת ליבו לאמירת שאלות על ידי הכנסת שאלות, כמו "יכול מראש חודש?" וגו' לשמחתי בעשרים השנים האחרונות אני רואה עוד ועוד מקרים שבהם רבנים ומחנכים מנסים ללמד לאנשים את המבנה של הסדר. כצפוי, לא כולם רואים את זה באותה דרך
אחר כך ערכתי השלמה להגדה עם דרשות (הרוב דברי חז"ל) על "ויביאנו אל המקום הזה" וגו', בסגנון מעורב של דרכי הדרשה בהגדות שלנו ("כמו שנאמר" וכו'). פרסמתי זאת לפני למעלה מעשרים שנה, ואני מבין שמאות משפחות אומרות זאת, וחלק אמרו לי שזה מוסיף משמעות חשובה להגדה שלהם.
לפע"ד לפחות לפחות אפשר לומר על ההשלמה שערכתי שחלים עליו דברי חז"ל "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובה". ההשלמה לא ארוכה, ולא צריכה להרתיע אנשים שממילא כבר ההגדה ארוכה מדי לטעמם והם ממהרים לסיימה. הבנת מבנה ההגדה ולמה אומרים את מה שאומרים ואיך כל חלק קשור לכל חלק אחר עוזרת בזה גם כן.
שנים או שלושה מדפיסי הגדות חדשות כללו בתוכן את הצעתי. לדוגמה, אחת עם תרגום לרוסית, ואחת מאויירת צבעונית לע"נ אחותו ז"ל, אמא שנפטרה ממחלה בצעירותה.
אחד מחברי הרבנים הסתייג מההשלמה בטענה שלא מתאים שיהיו הגדות שהן מתאימות רק ליהודים הגרים בארץ ישראל – כמו שטענתי לגבי ההגדה שהשלמתי – ורק נוסח אחר ליהודים בגלות. לדעתו, ההגדה משמשת כלי לאיחוד כל חלקי עם ישראל. אני מסכים איתו באופן עקרוני, והצעתי היא לא הצעה לדבר-מה מחייב, אלא רק הצעה לדבר-מה מתאים ואפשרי למי שרוצה.
הרב שלמה פישר זצ"ל ואחרים טענו שאין להזכיר את ארץ ישראל בהגדה, וניסו להביא ראיות לכך, ולהצביע על כך שאין ארץ ישראל מוזכרת בהגדה. אלא שהיא כן מוזכרת, בין השאר באמצע ובסוף הפיוט "אילו הוציאנו ממצרים" ("דיינו"), וגם בפרק תהלים "הלל הגדול". עיקר טענתו היה שבליל הסדר אנחנו מדגישים כי הכל נעשה על ידי הקב"ה – ולא שליחיו – ולכן אף אם אפשר להזכיר – כמו בהלל הגדול – את כיבושה של מזרח הירדן, אין להזכיר את כיבושה של ארץ ישראל ממערב לירדן. (כמדומני שגם הרב ש"ר הירש הדגיש כי בליל הסדר כל תשומת לבנו מופנה להודיה לקב"ה.) אני משער כי ההתנגדות הזאת היא הסתייגות מ"הגדות" שנכתבו בקיבוצים שונים בשנים הראשונות של המדינה שהדגישו את בני האדם שהצילו ושמצילים את העם היהודי ובונים את ארץ ישראל וכו', ואף הכחישו את חלקו של הקב"ה בדברים אלה. אני שותף להתנגדות לגישה זאת. בהשלמה להגדה שהכנסתי הכול עוסק במעשיו של הקדוש ב"ה וחובתנו להודות לו, ולא לבני אדם.
כמה וכמה אנשים קישרו את הצעתי לנושא של "כוס חמישי", כולל עם העלאתו מחדש ע"י הג"ר מ"מ כשר זצ"ל. אפשר לראות קשר, ואפשר ליצור קשר, אך לא חייבים. ההצעה לקיום הוראת המשנה והרמב"ם בדרישת כל פרשת "ארמי אובד אבי" יכולה לעמוד גם בלי קשר ל"כוס החמישי", ואני מעדיף לעשות זאת כי בינתיים רעיון הכוס החמישי לא התקבל על רוב עצום של הציבור ושל בעלי הסמכות הלכתית, ואיני רוצה שאותה התנגדות תפגע בהצעתי.
נתבקשתי לכתוב מאמר בנושא זה. בע"ה אעשה זאת באחד הימים.
מאיירת גראפית מבקשת כבר כמה שנים שנוציא לאור הגדה מאויירת עם החלוקה שבקובץ שאשמח לשלוח לכל מבקש, שמטרתה שאנשים יבינו מה עושים ולמה, בכל חלק מההגדה. בע"ה נעשה זאת באחד הימים.
בינתיים אשמח לשלוח לכם את הקובץ עם הטקסט, החלוקה הויזואלית הטובה וההסברים למבנה, ועם ההשלמה.
חג כשר ושמח,
בברכה נאמנה,
דוד מישלוב
סיפור יציאת מצרים יכול להאמר בכל לשון
אכן שאלה מעניינת.
נהוג בכל תפוצות ישראל לומר את הנוסח המקובל, אך רבים לא יודעים מה מקורו.
אמנם את המפתח של הסדר קבע רש"י, כמו שכתב במחזור ויטרי הל` פסח סי` סה: "סדר ערוך שסידר רבינו שלמה בר יצחק זצ"ל:
סדר פסח מרבינו שלמה. קדש…….", אבל לנוסח יש כמה מקורות.
המקור הראשון הוא מהמשניות בפרק ערבי פסחים. במשנה ד`: וכאן הבן שואל …….. מתחיל בגנות וכו` עד סוף הפרשה,
כלומר פרשת ארמי אובד אבי שאני אומרים עם פירוש מהמדרש. ובמשנה ה`: רבן גמליאל אומר….. פסח מצה ומרור, לפיכך אנו חייבים וכו`, עד סוף הברכה שמופיע במשנה ו`.
המקור המאוחר יותר הוא הרמב"ם בסוף פ"ח להלכות חמץ ומצה כתב כך:
"נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא….מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות……… עבדים היינו…… מעשה ברבי אליעזר…..", כמעט כל נוסח ההגדה המקובל בזמנינו.
ועיין בהגהות מיימוניות שמוסיף מנהגים ושינויי נוסח שהיו נהוגים בארצות אשכנז.
ומי שמפרש יותר הוא בעל שו"ע הרב (סי` תעג סעי` מג) שכתב:
"ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו`
עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו` מצה זו כו` מרור זה כו` בכל דור ודור כו` ואותנו הוציא משם כו` לפיכך כו`
עד ברוך אתה ה` גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים".
מהמקובץ עולה כי נוסח ההגדה המקובל, עיקרו מהמשנה, עם קטעים שנוספו עוד בזמן הראשונים.
ולכן ראשית עלינו לקרוא את ההגדה כתיקון חז"ל, ולאחר מכן כל אחד יוסיף כיד ה` הטובה עליו, כמו שאמרו חז"ל שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.