עזבונות2019-03-13T21:32:23+00:00
  • מאת
    תגובות
  • לימודי דעת
    מנהל בפורום
    מספר הפוסטים: 83

    שואל הלומד הלל חמאוי

    עזבונות של אנשים זקנים שאין למשפחה כח לטפל ברהיטים ובחפצים שהשאירו,

    ולאחר פינוי הבית נמצא מוחבא סכום כסף גדול

    (לדוגמא בתוך המזרון, מאחורי מגירה מקוצרת, מגולגל בתוך רגילי המיטה וכו`).

    א. מה דין הכסף אם אדם קנה את הרהיטים בסכום  קטן?

    ב. באדם שקיבל סכום רק על פינוי הדירה מהחפצים לרחוב?

    ג. אדם שמצא רהיטים כאלה ברחוב (האם צריך לברר מצד השבת אבדה או שזכה בהם)?

     

    הלל חמאוי

  • לימודי דעת
    מנהל בפורום
    מספר הפוסטים: 83

    משיב הלומד מנחם ג.
    בענין עזבון ללא יורשים ידועים

    לרכוש יש דין של אבידה שבעליה לא התייאשו מאחר שאינם יודעים על קיומו.

    מאחר שלמדינה יש רשות האחראית על שמירת רכוש ללא תובעים או ללא יורשים ידועים (האפוטרופוס הכללי),

    יש להודיע לרשות על מקום המצאו של הרכוש. אם אנשים אחרים רוצים לקיים מצוות השבת אבידה בגופם,

    עליהם לנקוט באמצעים שנקט בהם אחד מחכמי התלמוד שטיפל בבעל חי ובוולדותיה במשך תקופה ארוכה.

    אם ידוע בבירור שרכוש היה שייך לנכרי, דין הרכוש כדין הפקר, אלא אם קיים הנימוק של דרכי שלום..

    • התגובה הזו עודכנה לפני לפני 5 ימים, 12 שעות ע"י  לימודי דעת.
  • לימודי דעת
    מנהל בפורום
    מספר הפוסטים: 83

    משיב הדיין הרב עידו שחר שליט"א
    שלום הלל.
    שאלתך מורכבת ממספר שאלות.
    ראשית יש לדעת מי הבעלים של הכסף או חפצי הערך שנמצאו בתוך הרהיטים הישנים?
    שנית, האם יש לכסף או לחפצי הערך דין של אבידה?
    שלישית, האם הבעלים התייאשו מהאבידה?
    רביעית, בהנחה שהבעלים התייאשו מהאבידה,
    מי זכה בה, האם מי שרכש את הדירה או מי שפינה את הרהיטים אל פח האשפה,
    או שמא מי שפירק את הרהיטים הישנים ומצא את סכום הכסף מוחבא בתוכם?
    כדי להשיב על שאלתך המורכבת עלי להרחיב.
    הנה אלו דברי המשנה בב"מ (כה ע"ב כו ע"א):
    "מצא בגל ובכותל ישן – הרי אלו שלו. מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ – שלו,
    מחציו ולפנים – של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים – אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו
    ".
    ובגמרא: "תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן. – אטו אמורים מצנעי, ישראל
    לא מצנעי? – לא צריכא, דשתיך טפי
    ".
    ונוסיף ביאור. המשנה מחלקת בין מי שמצא מציאה בתוך כותל ישן,
    שזכה משום שיש לומר שהדבר היה שייך לאמוריים יושבי הארץ, לבין מי שמצא מציאה בכותל חדש,
    שאז יש חילוק בין אם מצא את המציאה בחלק הפנימי של הכותל לבין אם מצא את המציאה בחלק החיצוני,
    משום שכאשר מצא בחלק הפנימי, בודאי בעל הבית הניח שם, וכאשר מצא בחלק החיצוני, יתכן שאדם אחר הניחם שם.
    ונשאלת השאלה, גם כאשר הממון נמצא בחלק החיצוני של הכותל,
    הרי לא מדובר באבידה משום שיתכן שזה שהניח שם את הממון, עשה זאת בכוונה, מה שנקרא בלשון הגמספק הינוח`?
    כך הקשו תוספות (שם כו ע"א ד"ה בכותל חדש), והוסיפו קושיא, מדוע המקום בו נמצא הממון לא יהיה סימן?
    ותירצו שמדובר במקרה שניכר שעבר זמן רב מאז שהממון הונח שם
    ובודאי הבעלים כבר חיפשו אחר הממון והתייאשו.
    ואם כן, מדוע כאשר הממון נמצא בחלק הפנימי של הכותל המוצא לא יכול ליטול את הממון לעצמו?
    משיב תוספות שבחלק הפנימי מי שמניח זה בעל הבית והוא לא שוכח את חפציו לימים רבים.
    וכ"פ השו"ע חו"מ סירס סעי א`:
    "המוצא בגל או בכותל ישן, שאין זוכרים מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו,
    הרי היא של מוצאה. והוא שהעלתה חלודה, שאני אומר של עובדי כוכבים הקדמונים היא.
    והוא שימצאנה מטה מטה, כדרך כל המטמוניות הישנים. אבל אם מראים הדברים שהן מטמון חדש,
    אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהם שמא מונחים הם שם. וכותל חדש,
    דהיינו שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם בנאוהו, ולא יצא מרשותם,
    מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו, אפילו יש בו סימן, והוא שהעלה חלודה,
    שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים. מחציו ולפנים, של בעל הבית אפילו אם העלה חלודה".
    השו"ע פוסק שבשני מקרים יש לחשוש שמא הבעלים לא התייאשו, כאשר הממון הוא מטמון חדש
    כלומר שעדיין לא העלה חלודה ויש לומר שבעליו לא התייאשו, וכאשר הממון הוא מטמון ישן,
    אבל הונח על ידי בעלי הבית בחלק הפנימי של הכותל,
    שאז יש לומר שבעלי הבית לא התייאשו ובודאי ישובו ויחפשו את הממון בבית.
    ובהגהות אשר"י (ב"מ פ"ב סי` ט) הוסיף נקודה חשובה,
    שכאשר החור שבכותל שבו הונח הממון הוא מקום שאינו משתמר,
    אז זכה המוצא בכל אופן בגלל שמי שהניח שם איבד את ממונו לדעת.
    נמצינו למדים שממון שנמצא במחבוא אינו נחשב אבידה כאשר ניכר שהונח שם בכוונה,
    ולכן רק כאשר ברור שהבעלים התייאשו, המוצא יכול ליטול את הממון לעצמו.
    וכאשר המקום שבו הונח הממון אינו משתמר, אז בכל אופן זכה המוצא בגלל שמי שהניח שם איבד את ממונו לדעת.
    וכך פסק הש"ך (ס"ק א), והוסיף שמדובר במקום שאינו משתמר בודאי,
    אבל כאשר יש ספק אם הממון משתמר באותו מקום, לא זכה בו המוצא כמו שפסק הרמ"א בסירס שם סעי י`.
    לסיכום: ממון שהונח בחור שבכותל, אינו נקרא אבידה, ולכן המוצאו לא זכה.
    ואפילו כאשר אין בו סימן, יש לומר שהבעלים לא התייאשו
    משום שהיה בדעתם לחזור לאותו מקום ולקחת את החפץ.
    אמנם, כאשר עבר זמן רב שהבעלים כבר חיפשו את החפץ והתייאשו, המוצא זכה.
    וכן כאשר מקום ההנחה אינו מקום משתמר אז יש לומר שהבעלים איבדו את ממונם בידים, והמוצא זכה.
    וכאשר הממון הונח על ידי בעל הבית, אז גם כאשר עבר זמן רב יש לומר שהבעלים לא התייאשו.
    עד כאן ההקדמה, וכעת אשיב על שאלתך.
    ראשית יש לומר שכסף או חפצי ערך שנמצאו בתוך רהיטים ישנים של אנשים שנפטרו שייכים ליורשיהם,
    ולכן השאלה האם הבעלים התייאשו או לא מתחלקת לשתיים,
    האם הנפטרים התייאשו מחיים, והאם יורשיהם התייאשו אחרי הפטירה.
    ובכן לאור האמור אין ספק שהנפטרים לא התייאשו מחיים,
    משום שהטמינו את כספם או את חפצי הערך ברהיטים מדעת,
    והדבר דומה לבעל הבית שהניח ממון בחלק הפנימי של הכותל, שגם לאחר שעבר זמן רב בודאי לא התייאש,
    וגם הנפטרים הללו לא התייאשו, אלא שככל הנראה לא הספיקו להודיע לצאצאיהם על מקום המסתור,
    או שלקו בשכחה עוד בחייהם. ובאשר ליורשיהם, אלו לא ידעו כלל על הממון שהוטמן בתוך הרהיטים,
    ולכן לא שייך שיתייאשו, ועל אף שמסתבר שאם הדבר היה נודע להם
    אחרי שהרהיטים הושלכו או נמסרו היו מתייאשים, הרי קיימא לן שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
    זו התשובה בהנחה שהנפטרים הם יהודים, אבל אם הנפטרים אינם יהודים,
    אז כאמור לעיל המוצא זכה [עיין סמ"ע סירס ס"ק א שלאו דווקא אמוריים אלא הוא הדין כל הגויים].
    וכעת יש לדון בנדון דידן מי זכה באבידה האם מי שרכש את הדירה ופינה את הרהיטים, או מי שחיטט ברהיטים ברחוב?
    הדבר מפורש באותה משנה שלמדנו לעיל,
    שמי שזכה באוצרות שהטמינו האמוריים בכותלי בתיהם הוא המוצא ולא אלו שדרו בבית במשך השנים.
    ונשאלת השאלה מדוע, הרי ישנה הלכה (ב"מ יא ע"א) שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו,
    אם כן מדוע שבעל הבית לא יזכה במטמון שבכותל?
    כך הקשו תוספות (שם כו ע"א ד"ה דשתיך), ותירצו שחצר קונה לבעליה רק כאשר סופו של הממון להימצא,
    אבל כאשר יתכן שבעל החצר לא ימצא את הממון לעולם, לא נאמרה הלכה זו.
    וההגהות אשרי (שם סי` ט) כתב:
    "ומעשה אירע בא` שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל
    ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל
    ופטרו ה"ר אליעזר ממי"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף".
    מבואר שלא רק מי שהחזיק את המטמון בחצרו, אלא גם מי שהחזיק את המטמון בידיו,
    לא זכה בו אם לא היה מודע לכך שיש בידיו מטמון.
    וכעת לענייננו. מי שרכש דירה מגויים שירשו את הוריהם והשאירו את הרהיטים במקום,
    ופינה את הרהיטים מהדירה, ולאחר מכן התברר שבעלי הדירה הקודמים
    הטמינו ברהיטים כסף או חפצי ערך אחרים,
    לא זכה בעל הדירה בממון בגלל שבשעה שהממון היה ברשותו הוא לא היה מודע לכך.
    לסיום אציין שדברי אלו נכתבו לפי מיעוט הפרטים שבידי
    כפי שהדברים הוצגו על ידי השואל אך אין להורות מהם הלכה למעשה.

יש להתחבר למערכת על מנת להגיב.